פרק ראשון  - היא רוקדת

היא רוקדת ליד המדורה, עיניה עצומות. גופה מתנועע לאט. הנשים
והגברים היושבים סביב למדורה מוחאים כפיים במקצב איטי, כבד,
מיסטי. האש מטפסת מעלה מכלה את הזרדים הרבים שניתנו לה, והיא
מניעה את ירכיה במעגלים קטנים, ראשה נופל ומתיישר, נופל
ומתיישר, יחפה על האדמה החמה, שימלה פשוטה עוטפת את גופה, ללא
חגורה, שיערה הארוך מסתלסל ועוטף אותה גם הוא. עיניה עצומות
וגופה מגיב בקצב מתואם למחיאות הכפיים המתגברות. מרגישה את
עיני האחרים נעוצות בגופה השזוף ועוצמת המבטים מזיזה את איבריה
בתיאום מושלם מחיאות הכפיים מתחזקות ומתגברות ואליהן מתווספות
קריאות קיצביות. היא נעלמת בתוך התנועות וכבר אינה זוכרת את
ליל אמש, את הכאב, את הצעקות, את הידיים שאחזו בה, היא רוצה
לשכוח, היא מצליחה, היא נמוגה אל הקצב והתנועה והיא רוצה
להמשיך כך שעות, להיספג בתוך האין אל הלילה הנורא, לעוף אל
הירח שמביט להשאב אל החושך הגדול. היא קרובה אל האש, מרגישה את
החום שורף בפניה והגיצים חורכים ברגליה, והיא מתמסרת לכאב
החום, קול מחיאות הכפיים כבר רחוק ממנה, והיע עכשיו כולה בתוך
גופה שלה, ידייה נעות על גופה, נוגעות, לוחצות, מתנופפות על
החלל העוטף אותה, וכך היא רוקדת, ורוקדת... עד שהאש נחלשת וכבר
אינה מרגישה את ירכיה הבוערות ואינה מרגישה כיצד היא נופלת על
האדמה, ונשארת שם, גם כאשר הולכים כולם, מעולפת, שוכבת שם.
צינת הלילה עוטפת אותה והאש מלחשת והחושך מונח סביבה, והיא
ישנה. לפנות בוקר עוד לפני שעולה השמש, היא חשה ברטיבות בכף
רגלה, הוא מותחת את הרגל ונתכלת בפרוותו של כלבה, פיה דבוק אל
האדמה, היא מסתובבת ומטה את ראשה, מבעד לערפילי השינה היא רואה
צללית רחוקה על ההר. גוש שחור קטן נע על ההרים, בדרך המובילה
אל העמק.
לאט היא מתיישבת עניה נעוצות בדמות הזז לעיתה, שערה סתור ודבוק
לפניה, בבגדיה חול וכפות רגליה שחורות מן הפחמים הסובבים את
המדורה.
הרחק במוחה עדיין נשמעות מחיאות הכפיים. לאט עולה השמש מעבר
להר, והיא חוזרת ונשכבת על האדמה. ידיה פשוטות לצדדים, עיניה
נעוצות בשמיים המתעוררים, ומוחה ריק, ריק מכאבים. היא מחכה.
..

זה שלושה ימים שהיא רחוקה מהמאהל, לבדה בשדה, עשרים ושתיים
כיבשותיה ושני כלביה עמה.
הזר עדיין במחנה, גופה יוצא אליו והיא אינה יכולה ללכת לשם.
בחיפוש אחר עשב טרי התרחקה מאד. שמש הצהרים האטה את קצב ליחוך
העשב.  כרעה תחת לעץ רחב צמרת, כלבה שוכב לידה. לשונו משורבבת
ובטנו מתנדנדת ממאמץ הנשימה. נשענה על העץ ופיסקה את רגליה
הכואבות.

הגעגועים לריחו של הזר היממו אותה. ביטנה התעוותה מהתרגשות
כשניזכרה במגע השורף של גופו. העמק היה רחוק ממנה מרחק שלושה
ימי הליכה עם עדר של כבשות. תחת לענפיו הסבוכים והמגינים של
העץ ניזכרה בצלליתו המתקרבת של הזר שירד מן ההר, כרוך בשובל
ריחות זרים, הבדים שפרס לפניה, הבדים שהצמיד לגופה, רכים
ומלטפים, נשפכים, זוכרת אותו בגוונים של כתום ובריחות רחוקים.
ממוללת בידיה את צעיף השמש העולה שכרך לצווארה וחשה שוב את היד
המחוספסת שהרימה את שימלתה המרופטת ופילסה דרכה בין רגליה, את
אצבעו שלא היססה ולא איבדה את כיוונה וניכנסה אליה בתנועה חדה
- שורטת אותה מבפנים, וידו השניה המושכת אותה אליו וזיפי פניו
מלאי האבק ששרטו את מצחה ואת לחיה. גופה המופתע התקשת פתאום
וירכיה נרטבו מתחושה חדשה.  באותה חדות גם שלף הזר את אצבעו,
דחף את הנערה להרחיקה ממנו והלך אל  גמלו העמוס בשקים. ידיו
שיחררו במיומנות את חבלי השקים ובזה אחר זה השליכו את השקים אל
האדמה, הבדים נפרשו במהירות ועד שהתעוררו כל אנשי הכפר כבר
הייתה הכיכר הקטנה מלאה בבדי משי וכותנה, צהובים, אדומים,
כתומים, לבנים, חומים... מתנופפים על חבלים, מונחים על מקלות
שהציב בכיכר, מונחים על כתפיו ועל האדמה.
כל היום הסתכלה עליו מן הצד כיצד הוא מנהל את מעשיו. בערב כששב
השקט לכיכר שלה, חיכתה לו עם כיכר גדולה של לחם, הוא ארז את
בדיו קשר את שקיו ובא אליה עייף, בצע לעצמו מן הלחם והתיישב
לידה.
אחר כך אחז בידה , בגסות מהולה בפיוס הוביל אותה אל הואדי - אל
הסלעים הגבוהים שליד המפל היבש. אל הסלעים אליהם הולכים רק
המשוגעים והמתבודדים. שותקת הלכה אחריו, נותנת לו להוביל אותה,
פעמיים אחז במותנה להקל עליה את הטיפוס או המעבר על פני סלעים
גבוהים. הלך בבטחה כאילו הכיר היטב את הדרך, כמי שיודע היטב
לאן פניו מועדות. כמעט שעה הלכו כך בדממה ואז עצר הזר שלף  בד
משי כתום ופרסו בתנועה מיומנת על סלע חלק, אחז במותניה והצמידה
אל הסלע, ידיו ששוב הרימו את שימלתה אחזו  במותניה. היא העזה
והסתכלה בעיניו - מופתעת לגלות בהן את הצבע הכחול. תוי פניו
היו שונים מאלו שהכירה, הוא הגיע ממקום רחוק, שפתו הייתה שונה
והיא לא הבינה את מילותיו. עיניו נחו על עניה השחורות והוא
הצמיד אליה את גופו, בעודו מסתכל על עיניה פרם את חגורתו העבה
וחיכך בבטנה את איברו הרוטט. הוא נשם בכבדות. השמים הארו באור
הירח והרוח חידדה את עורה החשוף. קול ציוץ מכרסם נשמע ליד ראשה
המונח על הסלע. הוא מילמל דברים בשפה שלא הבינה ובטון שהיה חדש
לה, עיניו ניתקו מעינה ושפתיו תפסו את העור שבצווארה. עיניה
הפתוחות ראו את העננים משנים צורה, וקול אישה מקוננת נשמע
ממרחקים. גם כאשר טחב את אגרופו לגופה נישארו עיניה פקוחות
לרווחה והיא ראתה את המידרון שמולה, את צל הסלעים הגדולים.
הריחה את זעתו שהביא איתו מארץ רחוקה. בכל מקום שנגע בה בער
גופה כמגע האש. בעזרת האגרוף שבתוכה דחף  אותה מעלה אל משטח
הסלע עד שהיה אגרופו מול פניו. נגס לאט בירכיה ושרט את עורה
הבוער, שפתיו ולשונו החליפו את אגרופו ושתי ידיו דחפו בכוח את
יריכה אל עבר בטנה. ידיה הפרוסות לצדדיםמצאו  זיזי סלע לאחוז
בהם, עיניה רואות את הריח המתבונן בה, מחייך אליה  משחק בין
ענני הלילה הכהים, השמים זורחים ולשונו המחוספסת של הזר חודרת
עתה אליה ושולחת זרמים חדשים בין גופו לגופה. והיא נדחפת עוד
ועוד במעלה הסלע עד שהוא גורר אותה אליו על הסלע בתנועה חדה.
משהו חדש ולא מוכר התחולל בגופה. כאילו ניתק ממנה ולא שלה היה
הגוף שזז, שהתפתל שהתכווץ והשתחרר, היא שמעה קולות אישה צועקת
ולא הבינה כי מגרונה בוקעות הקריאות. היא ניסתה להזיז את רגליה
אבל הוא אחז בהן בחוזקה, היא צעקה מתוך תחושה שלא הבינה, היא
מתחה את גבה ודחפה את הסלע בידיה, מעלה את אגנה דוחפת אותו אל
מול פני הזר. סערה השתוללה בתוך גופה, והיא לא הבינה מה היה
לה,  והיא צרחה והיא רצתה להתגלגל מן הסלע, והיא רצתה לבעוט
בו, אבל הוא לא נתן לה, אחז בה בחוזקה, והיא הרגישה שהגוף שלה
מתפרק לחתיכות והיא לא יכולה לאסוף אותן והלשון שלו עדיין
בתוכה, והידיים שלו על רגליה, והיא מתכווצת ומתקשה לנשום והיא
חושבת שתכף היא נופלת לתהום, ואז שקט, ניפסקו הצעקות, וניפסקו
ההתכווצויות, ונשימותיו האטו וידיו הירפו מרגליה, ובמקום לשונו
הניח צעיף משי בין רגליה ודחף חלק ממנו באצבעו אל תוכה והניח
ידו מעל - אולי להרגיע. היא נשמה בכבדות. לא מבינה, לא מנסה
להבין. ונתנה לו לטפס מעליה ולהחדיר אליה יחד עם צעיף המשי את
איברו. היא רצתה לישון שם ככה על הסלע, עם הצעיף בתוכה, אבל
נשיכותיו לא נתנו לה, היא ידעה שהוא עושה בה כרצונו, אבל לא
היה לה רצון משלה. בתחילה היה שקט ובטוח, זז לאט, נשך בשדיה,
אחר כך האיץ בתנועותיו וכשנשך בכתפה נפלטה מפיו קריאה עמוקה של
כאב, כאילו סכין נתקעה בגבו, ואז חדל מתנועותיו, ושכב עליה,
מועך את גופה הקטן אל הסלע הגדול. יורד מעליה ומשאיר בה את בד
המשי ואת סימני נשיכותיו.

בת ארבע עשר חורפים הייתה ושם עדיין לא ניתן לה. אסופית קראו
לה אנשי הכפר כי איש לא ידע את שמה. ללא הורים עשו בה אנשי
הכפר כרצונם, עזובה לנפשה, אכלה את השאריות שהשאירו האנשים
בפתחי בתים.

הכבשים ליכחו את העשב באיטיות, הכלבים רבצו תחת העץ והתנשמו
בכבדות. האסופית ישרה בידיה קבוצת עשבים. מותשת מזיכרונותיה
הניחה את ראשה  על העשבים ונירדמה. כשפתחה את עיניה כבר הייתה
השמש בצידו האחר של השדה והכבשים התפזרו והכלבים גם הם,
התרוצצו ונבחו. והיא לא מצאה את הכוחות לקום ולהצטרף אל הכלבים
המנסים לכנס את העדר שלה. שכבה על גבה והתבוננה בנוף עץ השיטה
שמעליה. פיסות שמיים חייכו אליה בינות לענפים, מיני חרקים
עופפו בשעת בין ערביים זו בין העלים הדקים, והיא חייכה. היום
כבר תשאר כאן, ומחר תתחיל במסע חזרה. הפעם תלך דרך העמק,
הסיכוי למצוא שם עשב ירוק רב יותר מאשר על ההר. אומנם עוד לא
הגיעו ימות השמש החמים, ועדיין רב העשב, אבל ההליכה בעמק תהיה
קלה יותר, מוגנת יותר.
הכלבים התרוצצו לכאן ולכאן ואט אט קיבצו את הכבשים. האסופית
המשיכה בנימנום מעורפל. צינת הערב גרמה לה לשלוח יד אל התרמיל
ולהוציא ממנו את אפודת הצמר שלה. יותר מכך לא עשתה יותר באותו
הערב. מאוחר יותר התקרבו אליה הכיבשות, רבצו קרוב אליה כפי שהן
רגילות, מחממות אותה ומגינות עליה. ישנה בתוך פרוותן מוגנת על
ידי חום גופן. שערה מתערבב בצמר המדובלל. והיא ישנה היטב כך.
כך היא רגילה.

מאוחר יותר חלמה את ילדותה.
עוד לפני שנולדה הוחלט על סילוקה של האם מן הכפר. העיניים
שחשפה אל מול ההלך כאשר בא לבקר בכפר הספיקו לנשות הכפר כדי
לקבוע שהאישה הרחיקה לכת, הספיקו כדי לנדות אותה, העיניים
הכחולות שנחשפו לאור יום, ולא הסתתרו מאחורי רעלה, העיניים
הכחולות ששתו בצמאה את חיוכו של ההלך, למרות הבטן המזדקרת,
למרות האנשים הסובבים אותם, למרות השמש, למרות חום היום.  
ולא הייתה בנשים סליחה. ולא הייתה בגברים סליחה.  ולא היה מקום
להסברים, ולא היה מקום למילים.  רק עד ללידה היו מוכנים
להמתין, "ואם יהיו עיני התינוקת כחולות, תגורש עם האם" אמרה
גורקה, אשת אחיה של האישה. ומיד כאשר יצאה התינוקת מבטן אימה
הכואבת  תפסו הידיים את ראשה ופתחו את עינייה לראות האם דבקה
גם בהן הקללה. אבל לא - . הנשים שהתקבצו שם נשמו לרווחה. לא
מקוללת הילדה. שחורות הן עיניה וטובות.
אחרי הלידה חסו על חייה והיא גורשה מן הכפר באורח פלא חסו אנשי
הכפר גם על התינוקת היפה שיצאה מבטן המורדת ולא הרגו אותה.
עיני התינוקת עזרו לה  "אם לא תזיק אולי תוכל גם להועיל", אמרה
יפת וירקה   על האדמה ליד היולדת, והלכה ממנה.  

נוגט התיישבה ליד האסופית בפתח המערה, ארובות עיניה   שקועות
ומתוכן האירו העיניים."מדהימות" חשבה האסופית ומחשבותיה שקען
בתוך עיני נוגט.
"אין לי לספר לך אלה את מה שאני כבר יודעת" אמרה נוגט והניחה
יד רכה על כתפי האסופית. מולן נפרש הואדי שהוסיף והתפתל הלאה
מהן ומורדות ההרים  הפונים אל הואדי התומכים בו, המשתנים כל
הזמן המספרים את סיפור הזמן. הצהוב כבר פושה בהם והרוח מלטפת
אותם, קול קריאת ציפור רחוקה שבר את הדממה שנמתחה בין ההרים,
על פני הואדי. . משני צדי הואדי נפרש הירוק מנוקד בסגול צהוב
ואדום. הטבע הרהיב בפריחתו כטווס המחזר אחר זוגתו.

"הקשיבי לרוח" הוסיפה נוגט. עיצמי את עיניך והקשיבי לשקט,לא רק
באוזניך, בכל גופך הקשיבי לו והניעי את ידייך ובטנך ורגליך
וראשך בקצב השקט, בקצב הרוח המבדרת את העשבים, את צמרות העצים
וגם את שערך.
לאט, נועי מתוך עצמך ואין כאן איש שיראה אותך . גופך הוא שלך,
המתנה שנתנו לך אביך אימך ואבא טבע הגדול. השמש שוקעת ואין ירח
הלילה. תוכלי לרקד לך בקצב החדש ואיש לא יראה. ואיש לא ישמע.
גלי   את גופך. בואי, נרד אל הבריכה, אראה לך כיצד תוכלי לראות
את גופך, בודאי עוד לא ראית אותו.
שמש אחר הצהרים ציירה קוים רכים בראשי ההרים, ורוח נענעה  את
ענפי עצי החרובים בשעה שפילסו את דרכן  אל   הואדי, אוחזות
בסלעי הגיר, ניזהרות שלא לפורר אותם.
כשהגיעו אל שיחי ההרדוף התכופפו במיסדרון הצמחיה הצפופה,
מסתתרות זו מזו, משחקות, מתחבאות, מחפשות  הדרך.
"רגע", נוגט תפסה ביד האסופית ועצרה אותה "תיראי",  על השביל
לפניהן  שכבה לטאה קטנה, נוגט התכופפה לאט, בחרה אבן קטנה מן
השביל, הרימה אותה וזרקה אותה  בתנועה מחושבת בינה לבין הלטאה,
הלטאה כמעשה כשפים קפצה אל האבן, ושוב זרקה אבן הפעם  למרחק
קצר יותר, וקרבה   את הלטאה כמעשה קסם. תמיד הן באות אמרה
כשהתיישרה.

רעש המים הנופלים מילא את האויר ואיתו ניתזי מים, כשנפתח חלון
גדול בצימחיה יכלו לראות את הסלעים הגדולים, את המים הנופלים
ברעש גדול, את הירוקת הממלאת את הסלעים והצמחיה התלויה המלווה
את דרכם של המים. קרני שמש אחרונות נישברו במי המפל. נוגט בחרה
בסלע שטוח וגדול, טיפסה עליו וקראה אל האסופית להצטרף אליה.
"הנה התבונני במים" לראשונה  ראתה האסופית את בבואתה נשקפת  
מתוך המים הצלולים, הניחה כפות ידיה על לחייה , בדקה  .
נוגט דיברה ברוך שהיה חדש לאוזני האסופית "תראי כמה יפים פניך,
תראי את עיניים כמה יפות הן, ועצמות לחייך הגבוהות ושערך"
בעיניים פקוחות לרווחה הוסיפה האסופית להתבונן בבואתה ואמרה
בהתרגשות :" שלי, שלי הפנים" "קסם" חזרה ואמרה ונגעה בשפתיה.
"ורק בתחילת הדרך אנחנו" הוסיפה נוגט " רק בתחילת הדרך" והרבה
עוד יש לך ללמוד, אבל עכשיו כשהתחלת דבר לא יעצור בעדך וזיכרי
היטב, הקסם בא והולך, ויש לנו חלק בו, ויש לנו חלק בהבאתו.
בשקט שלנו. בהתמקדות שלנו, בהתמסרות שלנו לשקט שבתוכנו, לרצונו
של הלב, אנו שבונים את הקסם שבתוכנו. אני אהיה לך לחברה לשעה
קלה, ואחר כך ממשיכה את עם העדר שלך אל הכפר שלך ואני אהיה
זיכרון במוחך, אבל מה שלמדת תיקחי איתך כל חייך, ואין זה חשוב
אם נשוב וניפגש ומה שיקרה בפגישתנו הזו שלך הוא לעולמים. ואני
כאן להושיט לך יד, לכוון. קחי ככל יכולתך."

האסופית הסיטה את פניה מבבואתה המפתיעה והתבוננה בנוגט. שוב
נעצרו עיניה על ארובות העיניים השקועות "ואת?" שאלה " האם את
כבר יודעת? כבר השלמת את דרך שלך?"
"לעולם לא אשלים אותה, לעולם אמשיך ואלך בה, בצעדים קטנים, בין
הסלעים, בין ההרדופים, בין הגברים, בין המדורות והמטלות,
והמערות והחורפים והקיצים והאביבים והסתווים והסופות,
והשטפונות , בין הכבשים והעיזים והחרדונים והזבובים והיתושים,
וסחיבת המים האין סופית מן הבריכות אל המערה שבראש ההר.
בלילות, כמוך אשכב על גבי ואסתכל על התיקרה ממש כמוך, ערה
לגופי, ערה לילדי, ערה לשאר שוכני המערה , אקום מדי פעם, לוודא
שהאש כבתה, ושכד המים סגור היטב, ואתבונן אל ההר והשמים
והכוכבים ואנשום עמוקות ואזכור את הפעם הזאת שלך שראית את פניך
לראשונה במים."

בבוקר ראו אותה הכיבשות עומדת איתן, ביניהן, עיניה עצומות והיא
נעה לאט, מזיזה את גופה, בעיגולים קטנים, ברגליים יחפות משטתחת
לאט על האדמה, נמתחת, מתגלגלת על העשבים מתקמרת וקמה, הגוף שלה
דיבר. אחר כך פשטה את השימלה ונכנסה לאט אל המים הקרים,
המזמינים, הצלולים ששיקפו לה את מראה. צפה על גבה בבריכה קטנה
בין סלעי הואדי, נותנת לדגיגים לחקור את  גופה בנגיעות קלות,
מחפשים בה מזון . עיניה עצומות, אורות לבנים מנצנצים בתוך
עפעפיה. התהפכה על ביטנה, והוציאה ראשה מן המים, בדקה ומצאה
סלע עליו היא יכולה לשבת. שוב שלחה את גופה אל המים, צפה על
גבה, ידיה פרושות לצדדים .

" קומי אישה" אמר לי הקול, "וקחי את הילד ולכי מכאן, קומי אישה
כי כבר לא טובה את כאן. בימים שחום שמש מפורר את עלי הקטלב
שהצטמקו וקמלו, מתכווצים לבבות והופכים עצמם לזית שכמש. חרלים
וקימשונים מכלה האש. גם את היפים שנשארו מימי האביב. קומי אישה
צאי וראי איך שרפה האש את אחרון אהוביך כילתה בו זעמה ושלחך על
נפשך. גם את הילד שלך קחי. אישה אחרת ייקח לו אהובך, יפה היא
ממך, וריח של סתיו לה."
"יחפה הלכתי קצת מים לקחתי, ולא ידעתי לאן. ובכל רגע גדל הילד
ואביו של הילד סגר את הדלת. הלכתי לארץ אחרת. שק על כתפי,
מחציתו ריקה. הילד על גבי, בתוך בד שנתנה לי שכנה, זזו השיחים
לקראתי והחול הריע מן הצדדים בקול ענות חלושה: מגורשת את,
אישה. מאחורי רוח חמה הזיזה יריעות של אוהל שכבר לא שייך לי.
יחפה הלכתי שכבות של  חול דבקו  בכפות רגלי ובכל צעד נוספו
צלקת בפני". זה סיפורי גם אני גורשתי מן הכפר. ידעתי יותר מדי.
אהבתי יותר מדי. גורשתי ממש כמו אימך. אבל אני זוכרת אותך, וגך
את אימך היפה" אמרה האישה והורידה את הכד אל הבאר. "אמך נישאה
כשהייתה בת 12. שנה שלמה לא הצליח אביך לעבר אותה. וכשילדה
אותך הייתה כבר בת 14, בודאי בת גילך. היא לא התחתנה מאהבה.
אין דבר כזה בכפר שלנו. אנשים קשים. בודאי יודעת את. את
ניצוצות האהבה הם מגרשים אל המפל, אל קצה  הואדי, אל הכפר
השכן, אל ההר הרחוק. אימך גדלה בחצר דודתה, והדודה כפתה עליה
את הנישואים שכן רצתה להיפטר ממנה, להוציא את העיניים הכחולות
היפות מסביבתה. במקום בו אין אהבה היופי הוא קללה. את למזלך
עינך שחורות ואת פניך היפות אין איש יכול לראות. דומני שגם את
אינם מכירה עד כמה יפה את.
נשות הכפר שלנו מעולם לא העלו בדעתן שיש דרך אחרת. הנה תראי
כאן, במרחק שני ימי הליכה אחד בלבד מן הכפר שלנו, והחיים פה
שונים, והשמש פה זורחת בצורה אחרת. ביום יפה אפשר לעלות על
הגבעה ולראות מכאן את הכפר שלנו, אבל כאן יש פרחים, ראית פעם
בחייך פרחים יפים כאלו? ואנשים כאן נותנים לפרחים לצמוח קרוב
לבתיהם ואינם מסלקים אותך.

שם בין שיחי הקידה השעירה הקוצניים,  לעצי הקטלב,  הבריח דעתו
ממציאות חייו אל ההתרחשויות הקטנות של הטבע, היה בוחן את הפרות
הקטנים האדומים, מתוקים וצהובים בתוכם. בסוף הקיץ קליפתו
האדומה של העץ  נסדקת  והופכת דפים. פלח ערבי שפגש באחד
משיטוטיו בימי הנעורים בכרמיאל  סיפר לו כי עלי הקטלב טובים
להכנת מרקחת לעזרה לסובלים מאבנים בכליות.  רודף בעיניו אחר
צרעות לראות היכן הן שמות את הקרעים שעשו בעלי העצים. בודק האם
כבר חוררו שוכני העפצים את העלים  ויצאו אל העולם. שבילים דקים
נתפרו לאורכו ורוחבו של הואדי. עקבות של נמיות, שבילי נחשים,
וסימני גרירת קוצי הדרבנים העידו על קיומם של חיים נוספים, גם
אם לא תמיד מצא את פתחי המחילות

עצי העוזרר נתכסו בפריחה לבנה,  "בקרוב יבשילו מתוך פרחיו
רימונים זעירים וכתומים, מן הברקים של החורף צמחו העצים האלו"