הסתכלתי עליו בעיניים דומעות...
הוא אמר שלום.
לא הבנתי, האם זה היה שלום של הנה הגעתי. או שזה היה שלום של
להתראות.
הסתכלתי דרך החלון. אין סערה בחוץ! אני כמעט ולא רואה עננים.

הנה הכוכב אני קורא בקול, הנה הכוכב שפעם היה שלי... זורח. הוא
עדיין זוכר לזרוח.

קורא בקול, מסתכל על כל פינה בחדר, אבל אין מי ששומע. החדר שלי
נראה קטן כל כך. רק חלון, אפילו את הדלת הוא לקח.

נשען על החלון, מפנה מבט שוב אל השמיים.
מחפש משהו חדש, רוצה לגלות עולם חדש אבל אני לא מצליח להבחין
יותר בדברים אחרים.
האור מסנוור מדי!
למה הוא זורח כל כך חזק?

האם כל זה בשבילי? כדי שאני אבחין בו?
הרוח לחשה לי שלא.
היא אמרה לי שהוא עבר לגלקסיה אחרת והוא ממשיך להתרחק.
האם האנשים האחרים שם עד כדי כך זקוקים לו? בשבילי הוא לא זרח
ככה.

הוא עדיין מסנוור.
הוא יודע שאני פה, מסתכל, בוחן.
מצפה שהיא תעלה כבר! שתמשוך אותי אליה, שתשכיח ממני את
הלילה...

היא כל כך חמה. אני מדמיין אותה מחייכת, חיוך שמאיר את עולמי.
האור שלה חזק, אבל מלטף. בזכות אורה אני לא רואה את האור של
הכוכבים.
כוכבים שמפריעים לשקט של הלילה.

היא עדיין לא עולה.
מנסה להתחמק, להתכופף, לקפוץ אבל כלום לא עוזר.
אי אפשר להתעלם.
סינוור כל כך חזק בעיניים...
תכבה כבר!

זהו, זה נגמר... הסינוור נמשך יותר מדי זמן...
כבר לא רואה שום כוכב.
מגשש באפלה. מחפש פינה בחדר להתיישב בה.
כבר לא זוכר מה רציתי.


לפחות אני יודע מתי היא עולה.
מרגיש את הליטוף שלה, את החמימות שלה!
מגלה לה את מאורעות הלילה.
היא מבינה, היא יודעת שהיה לי קשה.

החיוך נעלם מפניה, הרוח שוב לוחשת...
זה הזמן לרדת. כל כך מהר? היא רק עלתה!
ואני לא הספקתי לשמוע איך עבר יומה הנצחי.

מנסה לתפוס אותה... הרי זו יכולה להיות פרדה.
אומר לה מילים אחרונות.
בוערת וגועשת, והיא שותקת.

מרגיש שהיא נעלמת.
יודע שיום אחד זה לא אני שיהיה למשמרת, אלא להפך!