בודד וגלמוד, במדבר עד אין קץ בו הילכתי.
מים לעייף, לצמא, לנשמה שם חיפשתי.
מתוך אור של נווה, כמלאך משמיים נפלת.
בחשכה, מתוך השגחה אלוהית, חיוכך אז האיר.
ענייך הזכות, התמות, מבטך הנוגה.
העננים לפתע זעו, וגשם שטף את גופי.
מוצף במים, באהבה, בחיוך של נשמה טהורה.
עניים נפגשות באפלה, שפתיים נוגעות בדממה.
השחר מפציע, השמש לא יכלה עוד לחכות.
כל רצונה במראה לחזות, להתפעל, להשתומם.
להאיר את הדרך, אל מימיי הנהר.
שביל של אור, הילה על החול.
זוג דמויות באפלה צועדת, על דרך מאורת.
על דרך קשה, דרך חתחתים מדהימה ביופייה.
הירח והכוכבים שלחו ברכתם, והשמש קרנה ושלחה הצלחה.
סכין נשלחה באפלה, בגידה!
השפלה, זעם, ניצול של תום.
השניים הפכו לאחד, נפרדו, ברחו נמלטו לנפשם.
השמש כבר לא רצתה לחזות, שקעה בדמדומיה אל מעבר לים.
הכוכבים כבו, והירח התכסה בשמיכה עבה של עננים.
בודד אז הייתי, בודד עכשיו אשאר.
ללא אהבה, ללא נשמה, בחולותיה הבוגדניים של הנשמה שוקע.
יד לא תישלח, עזרה לא תבוא, נחמה לא תגיע.
ללא מים,ללא אור, ללא אוויר לנשימה.
לבדי במדבר אהלך,בתוך עצמי, בתוך תוכי, אשלם על מעשי.
בודד וגלמוד במדבר עד אין קיץ בו הילכתי.