מישהו אי פעם באמת, אבל באמת, הבין מה זה אהבה? לא משנה באיזו
שפה תבטא את המילה הזו היא עדיין תישאר בגדר תעלומה, אניגמה
ללא פתרון, פרדוקס, אך למרות זאת - אנחנו מרגישים אותה, מבנים
אותה, מסתגלים אליה ולפעמים, רק לפעמים, נהנים ממנה. כשאדם
מתאהב הוא חושב שזהו הדבר הטוב ביותר שקרה לו, הוא מרגיש כמו
מלך של העולם כולו, הוא מרחף, הוא עף! כשלפתע הוא נתקע בקיר.
קיר לבנים ענק וכואב, כל כך כואב שהוא נופל ונופל, כשלבסוף הוא
מתרסק. וההתרסקות היא כה קשה, כה כבדה מנשוא שאתה פשוט רוצה
להפסיק. אבל לפתע מן החשיכה מופיע מושיע, מציל, קרן אור זוהרת
בכל העלטה שעוטפת אותך, החבר שלך. מעודד, עוזר, מקים אותך על
הרגלים, עוזר לך להבין שהחיים נמשכים, שיש עולם רחב ואדיר מחוץ
לדלת, שהזמן לא נעצר, שהלב פועם, ושיש עוד הרבה דגים בים. אתה
חייב להמשיך לחיות, להרגיש, לאהוב שוב. ופתאום אתה מבין שזה
אפשרי, ולפתע אתה מרגיש מעין התעלות, טהרה שלא הרגשת הרבה זמן,
אתה נקי. אף פעם לא יכולת לדמיין שיגיע היום ולא תהיה מאוהב
באותה אישה, אך אתה הצלחת - אתה התאוששת, אתה ממשיך לחיות, אתה
נוקם את נקמתך האחרונה באהבה. וזה הדבר שהופך אותנו לבני אדם,
אהבה. זה מה שמשאיר אותנו אנושיים, הרגש הכואב הזה, אולי יש בו
קצת שמחה, אבל בסופו של דבר כולם מתים, והמוות כואב יותר מאלף
פרידות. לכן אני אומר שהאהבה היא רגש כואב, כי לא משנה מה
תעשה, אתה תסבול ממנה. גבר או אישה, חברים, ידידים או יזיזים,
זה כואב כמו אבן בכליה שפשוט מסרבת לצאת, שיושבת לה שם
ומכאיבה, ומכאיבה, ומכאיבה. היא תמיד מתחילה כל כך יפה, האהבה.
כמו סיפור שכתוב היטב, אבל אחר כך באים זיבולי המוח, הבנאליות
הלא קשורה שבסופו של דבר מביאה כאב, כאב חזק שאתה לא יכול
לסבול, אז אתה פשוט נופל. מתמוטט, קורס על הברכיים ואומר די.
אבל אתה לא מת, וכמו כן התקווה - כי התקווה מתה אחרונה ולא
אתה, לכן אתה קם על הרגלים, מתאושש ויוצא החוצה, חוזר לשוק
הבשר. אבל אני, אני החלטתי שלא, אני מתנזר מהמין הנשי, זה לא
שאני עובר לגברים, אני פשוט נכנע.
"אתה מדבר שטויות, אתה לא תשרוד חודש."
"מה אתה מדבר?! אתה זוכר שראינו את הסרט ההוא, 'לא יכול
בלי'... הוא הצליח, גם אני יכול."
"שטויות, וחוץ מזה, לו היה למה לצפות... אתה סתם מיואש ובעוד
חודש תפגוש מישהי וההתנזרות הזו תעלה לשמיים, ביחד עם הזין
שלך."
"חה חה, מצחיק מאוד, אתה עוד תראה."
"תגיד לי את האמת, זה בגלל איזבל? בגלל מה שקרה ביניכם?"
לפתע היה שקט, שום דבר לא זז, הזמן עצר מלכת, השם האסור הוזכר
ברבים...
"אמרתי לך לא לדבר עליה, וכן, זה בגללה - היא הייתה הקש
האחרון! אני יותר לא מוכן שיזרקו אותי."
"זה לא שהיא סתם זרקה אותך, היא אמרה לך את האמת ומכורח העניין
נפרדתם."
"אל תנסה ליפייף את זה, ואל תגן עליה. היא זרקה אותי בשביל
מישהו אחר."
"אתה כבר גילית מי זה?"
שוב אותו שקט, שוב אותה שתיקה.
"לא, היא לא מוכנה לספר לי, היא אמרה שכשאני אהיה מוכן היא
תספר לי, אבל יש לי הרגשה לגבי זהותו של השמוק הזה."
"אז אתה יודע מי זה?"
"רק חושד, אבל אני מבטיח לך, אני אדע אם זה הוא עד סוף היום."
"השאלה פה היא האם אתה באמת רוצה לדעת מי זה היה, בסוף סתם
יכאב לך יותר."
"תפסיק לדבר שטויות, אני אהבתי את איזבל כמו שלא אהבתי שום
בחורה בימי חיי. אני חייב לגלות מי זה הגנב שלקח לי האושר
מהחיים והשאיר אותי לבד."
"אתה יותר מדי דרמטי, וחוץ מזה אתה בן עשרים ושתיים, כמה
בחורות כבר הכרת בחיים שלך, שלוש? אתה עוד תכיר איזה ארבע, חמש
בחורות, תתאהב באחת מהן ותתחתן, תוליד שלושה ילדים, ואיזבל
תהיה הדבר האחרון שתחשוב עליו."
"אתה מצחיק. שוב אתה מנסה להגן עליה, מה קרה אתך - אתה חבר שלי
או שלה?"
"אתה יודע טוב מאוד, אז מה אתה שואל בכלל?! ואני לא מגן עליה,
אני מנסה להכניס קצת אור לחיים האומללים שלך. תשכח ממנה, תמשיך
הלאה, היא עזבה אותך אז היא לא שווה את זה. היא לא שווה אותך,
עזוב אותה ותמשיך הלאה. אתה חייב להפסיק לחיות בשתן שלך ולצאת
לראות עולם."
"תפסיק כבר עם העצות שלך, מה נהיית לי יפה נפש? אני רוצה להיות
מדוכא, כשיימאס לי אני אצא 'ואראה עולם'..."
"די כבר לייבב, הבכיינות שלך עוברת כל גבול, יש לך את
הזיכרונות, תסתפק בזה ותמשיך הלאה. אני ממש לא מסוגל לראות
אותך ככה, אתה ממש מגזים בתגובה שלך. אז אהבת אותה וזה נגמר,
זה לא פעם ראשונה ולא פעם אחרונה."
"אני לא יכול להמשיך הלאה, אני עדיין אוהב אותה, ואני אמשיך
לאהוב אותה עד סוף ימי חיי. אתה פשוט לא מסוגל לתפוס מה זה,
זאת הבחורה האחת, ואותה אני אוהב עד יום מותי. ואם אני אמצא את
השמוק שגנב לי אותה - הצדק ייעשה."
"איזו דרמטיות, אתה קצת מגזים, לא? אם לא תמשיך הלאה ותיתקע
איתה, אתה תמשיך לחיות בחלוק המגעיל הזה עד סוף חייך העלובים,
שותה מיץ תפוזים בן יומיים ואוכל לחם עבש ומגעיל. אתה באמת
רוצה לחיות ככה? אתה חייב לצאת, בוא נלך לראות סרט או משהו,
נצא למועדון - נראה עולם."
"לא רוצה כלום, אתה לא מבין, אני רוצה לחיות בחלוק הזה עד סוף
ימי חיי, אני אוהב את המיץ החמוץ, ואני חולה על לחם יבש, אני
אוהב את החלוק הסגול המסריח הזה, אני אוהב את כל הדברים הללו
כמו שאני אוהב את איזבל. וכל עוד איזבל לא איתי יש לי את כל
הדברים האלו לאהוב." "איזבל, איזבל. די כבר, עזוב אותה, היא לא
שווה את זה, היא סתם עוד אחת ברזומה שלך. אתה חייב להתקדם,
האהבה היא לא חד-פעמית, אתה עוד תמצא הרבה נשים שתאהב בימי
חייך, היא לא הייתה הראשונה ובטוח שגם לא האחרונה."
"אתה יודע מה זה ההרגשה שכשאתה מכיר מישהי, ואתה יודע שזו
האחת, שזו הבחורה שאתה מוכן לבלות איתה עד סוף הזמן, או לפחות
עד שתמות. ההרגשה שאתה מוכן להקריב את חייך בשבילה, שאתה מוכן
להקריב חיים של אחר בשבילה, שאתה מוכן לעשות הכל למען אהבתה.
אתה לא מסוגל להבין את זה, אתה מזיין וזורק. אתה לא מבין את
המושג קשר אמיתי, את המונח אהבה, ועד שלא תבין מה זה לא תוכל
להבין אותי."
"אני כן מכיר את ההרגשה, לפני כמה זמן פגשתי אותה בפעם
הראשונה, וזו הייתה אהבה ממבט ראשון. לא יכולתי להפסיק לחשוב
עליה, הייתי מוכן לעשות הכל בכדי לזכות באהבתה, וזה מה שעשיתי,
הכל."
"אהבה ממבט ראשון אתה אומר?"
"בלי שמץ של ספק, בלי מחשבה שניה."
"זו בערך הפעם האלף שאתה אומר לי את זה, אתה יודע."
"לא, לא. הפעם זה אמיתי, אני מבין על מה אתה מדבר - ההרגשה של
געגוע תמידי, של רצון בלתי פוסק להיות איתה, לחבק אותה, לנשק
אותה. אני מבין את ההרגשה עכשיו, ועד כמה הייתי מטומטם עד
היום. עכשיו אני מבין מה זאת אהבה, אני מבין מה זה קשר אמיתי,
ואני כן מבין אותך."
"אתה כל כך בנאלי. אתה לא יכול להתחיל להבין את המושג אהבה,
האהבה עצמה לא יודעת מה היא. זה מושג אלוהי ששמור להשגתו בלבד,
ובני תמותה פשוטים כמונו לא יכולים להתחיל להבין את הרגש הכואב
הזה."
"אבל בכל זאת, אני יודע מה אתה מרגיש. גם אם אני לא מבין את
זה, אני מרגיש את זה. ולכן אני כן מבין אותך ולכן עכשיו אתה
חייב להמשיך הלאה."
"תפסיק לדבר שטויות, אתה תבין אותי כשהבחורה הזו ש"התאהבת" בה,
תזרוק אותך בשביל מישהו אחר. אז אתה תבין אותי, אז תבין מה זו
באמת אהבה."
"די כבר, אתה חייב להפסיק עם זה. בוא, אנחנו יוצאים מכאן. בוא
לחדר, תתלבש, ואנחנו יוצאים להסתובב."
"למה אתה כל כך לחוץ לצאת מפה? שב, תירגע, יש לי עוד כמה שאלות
לגבי אשת המסתורין שלך, וגם כמה דברים שאני רוצה להבהיר אתך
לגבי איזבל."
בחוץ שרר שקט, ערפל סמיך מילא את הרחוב התל-אביבי הטיפוסי,
וטיפות גשם נפלו כמו דמעות מהשמיים. לא הייתה נפש חיה ברחוב,
כשלפתע הגיחה מאחורי הסמטה אישה, אישה שאפילו מיליון מילים לא
יתארו את יופייה. היא לבשה מעיל גשם אפור ארוך, ומגפיים שחורות
בוהקות. שערה הבלונדיני הארוך התנופף ברוח הקרירה, בעודה פוסעת
לכיוון בית בודד שעמד במעלה הרחוב. היא הלכה בערפל כשמעין זוהר
עמום עוטף אותה, אפשר היה לחשוב ולטעות שזה מלאך שחמק מגן עדן
לבקר חבר ותיק. היא פסעה במעלה השביל לכיוון הדלת. השקט ששרר
היה מועקה בלתי נסבלת, האוויר היה תפל ומצחין. קולות נשמעו
מתוך הבית, ושתי צלליות נראו בחלון בודד בו דלק אור. פעמים
מדברות, ופעמים צועקות, ופעמים היה אפשר לחשוב שלוחשות סודות
אחת לשניה, סיפורים אפלים על מעשים רעים שעשו. קול נפץ חזק
הדהד ברחוב, אור עמום הבזיק בחלון החדר, חבטה עמומה, שוב אותו
שקט, שוב אותה שתיקה.
איזבל נפלה לרצפה, מפוחדת, רועדת, מתפללת שטעתה. כשלפתע נפתחה
הדלת ואדם לבוש בחלוק סגול ישן ומרופט יצא לשביל. היא הכירה
אותו, אך פניו, פניו כל כך השתנו. כמו קסם שחור, הפנים שהיא
הכירה ואהבה הזדקנו כל כך, הזקינו רבות מעבר לגילם, איבדו את
תמימותם. הוא ניגש אליה, מתנודד, ממלמל, מגמגם. הוא התכופף
וכרע על ברכיו לידה, חפץ שחור נשמט מידו ונחבט ברצפה, קול כה
עמום, כה כואב. הוא התקרב אליה, עוד קצת ועוד קצת, היא לא
נרתעה, היא עדיין אהבה אותו. הוא קרב לאוזנה ובלחישה מגומגמת
בנימת זלזול על כל העולם כולו, ואמר לה שתי מילים.
"הצדק נעשה."
הגשם לפתע התחזק, כאילו משהו פרץ בבכי תמרורים, דורש נקמה,
דורש צדק. איזבל ידעה מה היא חייבת לעשות, היא ידעה שהיא השופט
והיא התליין, היא ידעה שהצדק חייב להיעשות. עוד נפץ הדהד
באוויר, שוב אותו הבזק של אור מחריד ולא טבעי. שוב אותו השקט,
חוזר ומכסה כמו שמיכה דקה ביום חורף קר, ושוב אותה שתיקה שחורה
שתמשך לעד. הזוהר נעלם, חמק וברח בין הצללים לתוך החשכה שעטפה
את הכל.
"עכשיו הצדק נעשה."