על כוכב מרוחק אחד, שאת שמו איני זוכר, חי פעם ילד. הוא אהב
נורא לטייל, לשחק, לקפץ ולהשתולל - כמו כל ילד רגיל אחר. אבל
הוא לא היה ילד רגיל בכלל.
הילד הזה היה מיוחד במינו, הוא היה גאון עוד לפני שנולד, מנת
המשכל שלו בשעת היוולדו הייתה שוות ערך לילד בן שש. מהיום בו
למד לדבר, היה שואל שאלות, הוא שאל את כולם על הכל, ולכל
השאלות תמיד קיבל תשובות עד שיום אחד, הוא שאל:
"מה מהות האלוהים, היקום והכל?"
לשאלה זו הילד לא קיבל תשובה.
יום אחד הסתובב הילד ביער שליד ביתו, כשפתאום ראה משהו קטן
שוכב על הארץ. זה היה יצור מסוג כלשהו שהילד לא ראה קודם לכן.
היצור היה מכוסה פרווה בצבע סגול, היו לו שתי ידיים, שתי
רגליים, ושתי עיניים גדולות וחמודות. הילד לא ראה חיה כזו בכל
ימי חייו, הוא היה מוכרח לתפוס אותה.
"החיה הזאת תהיה שלי", אמר לעצמו.
היצור ישן כשהילד התקרב אליו, אך הילד לא נזהר, ולפתע נשמע קול
ניפוץ. החיה התעוררה והסתכלה על הילד, הוא החזיר לה מבט. לפתע
קפצה החיה המוזרה על רגליה והחלה לרוץ, מהירותה הייתה מדהימה,
היא רצה וקפצה, אך הילד לא ויתר ורדף אחריה.
הוא רץ אחריה ביער, נזהר שלא ליפול, קופץ מעל אבנים, עולה
במדרונות תלולים, והחיה ממשיכה לרוץ, ולא נראה בכלל שהיא
מתעייפת. לאחר ריצה של כחצי שעה הוא ראה את החיה נכנסת לתוך
מחילה קטנה בתוך נקיק בשולי היער. הילד שהגיע לאחר כמה שניות
זינק לעבר החור של המחילה, הושיט את ידו פנימה ותפס את החיה.
החיה צפצפה, וצרחה, והשמיעה קולות מוזרים, אך לילד לא היה
אכפת, החיה הייתה שלו וזה כל מה שהיה חשוב.
הוא חזר הביתה ושם את החיה בכלוב. הילד העייף מהריצות החליט
ללכת לישון. הוא עזב את החיה בביתה החדש והסתלק לחדרו. לאחר
שהתעורר החליט שהוא רוצה להשתעשע עם החיה, הוא סגר את כל
הכניסות לחדר, כדי שלא תברח, והוציא אותה מהכלוב. הוא תפס את
היצור הקטן וחסר האונים הזה, הסתכל עליו ובחן אותו, ולאחר
הרהור קל החליט שיקרא לה שמופו.
"שמופו" הוא אמר, "מעכשיו זה הוא שמך."
לפתע פצתה החיה הקטנה את פיה, משהו שהילד לא חשב שיש לה בכלל,
ואמרה:
"לא קוראים לי שמופו!"
הילד הנדהם נבהל כל כך שזרק את החיה המוזרה הצידה, והחיה הקטנה
פגעה בקיר בחבטה חזקה.
"אחח!" צעקה החיה, "מה, אני נראית לך כמו בובה?"
"ל... לא, את לא בובה... רגע, איך את מדברת בכלל?"
"עם הפה, מה נראה לך?" ענתה החיה המוזרה.
"אנ... אני לא יודע."
"מה קרה לך? אתה בסדר?"
"אנ... אני מרגיש מצוין." אמר הילד ושיקר.
"טוב, אז תפסיק לעמוד שם ולבהות בי ותבוא ותרים אותי, אני
בכאבים בגללך, אתה יודע."
"כ... כן, אני כבר בא."
הילד הנדהם קם ממקומו, הלך הרים את החיה הקטנה והסגולה, לקח
אותה ושם אותה על מיטתו.
"רגע, אז איך בכלל קוראים לך?"
"לי?"
"כן, לך."
"אה, השם שלי זה סוד, אני לא מספר."
"למה אתה לא מוכן לומר לי איך קוראים לך?"
"ככה, את השם שלי אני אומר רק לאנשים שאני בוטח בהם, ואתה לא
אחד מהם."
"מה אני צריך לעשות כדי שתבטח בי?" שאל הילד.
"כלום! אני לעולם לא אבטח בך! אך אני אהיה נחמד, אני אתן לך
לנחש את שמי, אם תנחש נכון אני אענה על כל שאלה שתשאל אותי."
"מה כבר יצור קטן וסגלגל יכול לדעת?" צחק הילד.
"הכל." ענה היצור עם נימה של גאווה וזלזול כאחד.
"אה כן, האם תוכל לענות לי על השאלה מה מהות אלוהים, היקום
והכל?"
"בלי בעיה."
הילד החל לצחוק, דמעות עלו בעיניו. לאחר דקה הפסיק והסתכל על
היצור.
"אתה רציני?"
"כן." ענה.
"אתה יודע שאלפי מדענים בכל הכוכב שלנו ניסו במשך מאות שנים
לפתור את השאלה הזו. הם יצרו מחשבים ענקיים, הם שלחו גשושים
לחורים שחורים, הם חקרו את השאלה מכל זווית אפשרית, ולא הצליחו
לענות עליה, וזאת למרות שאנחנו הגזע המתקדם בגלקסיה! ואתה,
יצור קטן ועלוב, יכול לענות על שאלת השאלות בלי בעיה?!"
"כן", ענה היצור הסתובב ונרדם.
"אל תסתובב, מה כן? מה אתה מדבר שטויות!"
היצור לא ענה והמשיך לישון.
"תסתכל עלי כשאני מדבר אליך!" צעק הילד.
היצור הסתובב לפתע ואמר בנימה מאיימת שהפחידה הילד,
"עזוב אותי, אני רוצה לישון."
הילד המבוהל לקח את היצור שם אותו בכלוב והסתלק.
למחרת, הילד הסקרן היה חייב לגלות את שמו של היצור שתפס יום
קודם לכן. מי יודע, אולי היצור לא משקר והוא כן יודע את התשובה
לשאלת השאלות. הוא היה חייב לגלות! הוא הוציא את היצור מהכלוב,
ושם אותו על המיטה.
"אתה באמת תוכל לענות לי על שאלת השאלות?"
"בלי בעיות, אתה יודע רק מה התנאי."
"כן, כן, אתה לא יכול לתת לי לפחות איזה רמז?"
"אין לי שם, אבל יש לי הרבה שמות." אמר היצור.
"מה זאת אומרת, מה זה הרמז הזה?"
"זה מה שיש, יש לך שלוש ניחושים."
הילד נעלם לכמה דקות, ולפתע חזר עם מכשיר משונה בידו.
"אתה מתכוון לענות אותי עכשיו?"
הילד צחק.
"לא, זה מחשב, יצור טיפש שכמותך. אני אשאל ברחבי הרשת המוני
אנשים ונראה על פי סטטיסטיקה מה תהיה התשובה הכי הגיונית לחידה
הזו שלך."
הילד עשה כל מיני פעולות עם המכשיר שלו, לפעמים לחץ על משהו,
לפעמים סובב אותו בצורה משונה, זה נראה כמו טקס עתיק יומין.
היצור הקטן הסתכל בתמיהה, והתפעל מהמהירות בה הילד עובד, נראה
כאילו היה מבצע פעולות אלו כל יום. זה נראה טבעי, טבעי מדי.
לאחר מחצית השעה קם הילד ואמר:
"השם שלך חייב להיות "עמנו-אל". על-פי הסקר שעשיתי, שמונים
ושמונה אחוז מהאנשים בעולם  טוענים שזה שמך."
היצור הקטן צחק, צחוק שקט ומרושע.
"לא, זה לא נכון, נשארו לך שני ניחושים."
שוב הילד חזר למכשיר שלו, ושוב לאחר כמחצית השעה קם ואמר:
"לאחר ששללת את השם הראשון, שמך חייב להיות "שימי". הפעם תשעים
ותשעה אחוז מהאנשים בכוכב הזה חושבים כך."
שוב צחק היצור.
"שוב טעית, ילד קטן וטיפש."
"זה לא יכול להיות, אתה עובד עלי! אין לך שם בכלל!"
היצור צחק שוב.
"מה אתה צוחק? אני צודק, אתה עובד עלי, אין לך שם בכלל!" צעק
הילד.
"אין לך מושג כמה אתה צודק. למרות זאת, מה הניחוש האחרון שלך?"
ענה היצור בנימה שקטה ומלאת ביטחון.
הילד עצר לפתע וחשב.
"כמובן, זו התשובה, "אינלישם", איך לא עליתי על זה קודם!" צעק
הילד.
היצור הקטן התעוות, ואמר:
"צדקת, זהו שמי, "אינלישם". הצלחת, ילד."
הילד צהל וצחק, עכשיו הוא יהפוך למפורסם, הוא יידע את התשובה
לשאלת השאלות! הוא יהיה האדם העשיר בתבל, יהיה לו כל מה שאי
פעם רצה, תהילה, עושר, הכל!
"עכשיו תאמר לי, יצור קטן שכמותך, מה התשובה לשאלת השאלות, מה
מהות אלוהים היקום והכל?"
"השאלה."
הילד התמה עמד שם ולא הבין, הוא חשב שאולי היצור השתגע, הוא לא
הבין על מה הוא מדבר.
"לא הבנתי אותך." אמר הילד בתסכול.
"התשובה טמונה בשאלה, תמיד בשאלה." אמר אלוהים ונעלם.