שם באמסטרדם, על הספסל החום, על יד הנהר הצר, מול הקופישופ
המואר קלות, מאחורי בית הקפה החשוך באור יוקד, לצד זקן שיכור
שרוע על רצפת האבנים, לצד שתי זונות בחלון מואר כמו דם - שם
גיליתי לה את סוד אהבתי, שם פתחתי בפניה את צפנת לבי, את שלהבת
נשמתי, את האש הבוערת בגופי, את אהבתי האחת אליה.

שם, בין העצים הצהובים, מתחת לשלכת עלים, בזמן הסתיו העוטף את
הרחובות בשתיקה חזקה, תחת ירח דק ובוהק, תחת שמי הלילה הנוצצים
- שם התמסרתי לך, נתתי את לך את חיי, גופי, לבי, נשמתי, את
נשמת אפי, את עצם הווייתי.

שם, מעל למדרכות אפורות ומכוניות ססגוניות, על יד עמודים
נמוכים, עקומים - שם הקרבתי את אשר לי, למען אהבתך. שם הקרבתי
את היקר לי, את העומד לרשותי, את שלי, את עצמי למען אהבת חיי.

שם, בין חנויות קטנות ובניינים מטים ליפול, בין אופניים חדשות
וישנות, בין חניונים לגנים, ממש על יד הפארק, לא רחוק מכיכר
דאם - שם על גחלת עמומה הקזתי את לבי, את דמי, שטחתי בפנייך את
קיומי, למען תדעי את אשר מרגיש אני כלפייך, את זאת אשר אוהב
אני אותך לעד.

שם באמסטרדם, לא רחוק מהמולת האנשים, רעש המכוניות, בין עלי
הסתיו לעלי הגראס, בין הצחוק לבכי, בין השמחה לעצב, בין האושר
לסבל, בין כל אשר יש לבין כל אשר אין והינו עומד, שם אמרתי לך
שלוש מילים, פשוטות מאין כמוהן, אך טעונות בשנים של מחשבה,
תהייה, כאב.
שם הדגשתי כל הברה, כל אות וכל מילה. שם אמרתי לך, שאהבתי לא
תיפסק לעד, לא תעצור ולא תדעך, אלא כמו להבה המאכלת תעלה
ותגדל, וחומה יפוץ לכל עבר, יצרוב את אשר ינסו לפגוע בה, יחממו
את אשר יתענגו עליה, ותאיר לאלו האובדים בחשכה. מרגע בו נחו
עיני לראשונה על שערך המדהים, על חיוכך הענוג, שם אהבתיך
לראשונה, ואהבה זו לא תמשה מלבי. אחזיק אותה חזק בנשמתי בעולם
הזה והבא, ולא מים ולא קרח, לא יכבו אש לוהטת זו, את מקור
עוצמתי, מקור חיי, אהבתי.

אולי יבוא היום ואי-שם באמסטרדם הרחוקה אוכל לפצות את פי הסובל
בשתיקה צורמת, אולי אוכל לפתוח את לבי הכואב, הבוכה נהרות,
הצועק לשמיים את אהבתי באין שומע. אולי אי-שם אצליח לומר לך,
אהובתי היחידה, אהבת חיי, אהבת האמת, מאור עיניי. אולי אוכל
לומר לך
"אני אוהב אותך."