השיכור הלך על המדרכה, לבדו. או שמא הוא לא היה כלל שיכור? הוא
הלך על המדרכה, הליכתו לא יציבה, ושר לעצמו בקול גדול, כמעט
בצעקה. השיר שהוא שר קשה היה לזיהוי והאנשים שהלכו על מדרכה
ממול, מעבר לכביש, הסבו ראשם לכיוון הקול הגדול והסתכלו עליו
במבטים שאפשר לפרש אותם כתמיהה, פליאה, עניין או סתם גיחוך.
האיש השיכור - ואולי הוא בכלל לא היה שיכור - היה די שמן,
מקריח, לבוש בחולצה שחורה שכיסתה ברישול את החלק העליון של
מכנסיים קצרות בצבע בז'. הוא צעד בכבדות על המדרכה, שלמרבה
הפלא היתה ריקה מאנשים חוץ ממנו, שר לעצמו בקול גדול שיר בלתי
ניתן לזיהוי, ולפתע הפסיק את שירתו והחל לדבר.
הוא דיבר לעצמו בלהט, בעוצמה, בחוזקה, והדברים שאמר נשמעו בלתי
ברורים (למרות שהיו חזקים) לאנשים שהלכו על המדרכה ממול, כיוון
שהכביש שהפריד בין שתי המדרכות היה רחב.
אותם אנשים המשיכו בצעידתם על המדרכה: חלקם צעדו עם בני או
בנות זוגם והתינוקות הרכים שלהם בעגלה, נהנים מאוויר הערב משיב
הנפש ביום קיץ חם ולח, מדברים על דא ועל הא וגם על החיים
העתידיים שלהם, שבוודאי נראו בעיניהם באותו ערב כחיים טובים
מאוד, תודה לאל; אחרים צעדו לבדם, במכנסי ספורט וגופיות לבנות,
צועדים במהירות כאילו כדי להספיק להגיע הביתה לראות את החדשות
אך בעצם כדי להגביר את קצב פעימות לבם על-מנת להשיל עוד כך וכך
קלוריות מגופם, שבוודאי נראה בעיניהם באותו ערב כמסורבל, לא
מחמיא ואולי אפילו עודף משקל; ואחרים היו לא מסוג זה ולא מסוג
זה, היו סתם אנשים אחרים שצעדו על המדרכה בלי שום תכלית. אך
יכול מאוד להיות שהתכלית היתה ידועה רק להם ולא לאף אחד אחר.
ובטח שלא היתה ידועה לאיש השמן והמקריח שצעד ממש ממולם, מעבר
לכביש, והיה מדבר לעצמו בקול גדול, צועק על עצמו ועונה לעצמו
ולעתים ממשיך את השיר שאינו ניתן לזיהוי אשר הפסיק מקודם. אם
מישהו הסתכל עליו בהיסח הדעת, יכול היה לחשוב שהאיש צועק תפילה
אישית לשמיים, מבקש משהו בשביל עצמו ואולי בשביל אהוביו, אך
השיכור לא נשא תפילה, לא ולא, הוא פשוט דיבר לעצמו בצעקות
שהסבו את תשומת לבם של האנשים שהלכו על המדרכה ממול.
ולפתע, כמו משום-מקום, צץ אחד מאותם זוגות עם עגלה ותינוק
בתוכה, וחלף על-פני האיש הגדול על אותה מדרכה ממש שעליה צעד.
בניגוד לאנשים שצעדו על המדרכה ממול, הזוג הזה לא הסב ראשו
להסתכל על השיכור, אלא המשיך בהליכתו ונראה אפילו ששני ההורים
מגבירים את הקצב, מנסים לעבור את האיש הצועק כמה שיותר מהר,
אולי מחשש שיעשה משהו בלתי צפוי כמו לחטוף את העגלה עם התינוק
או סתם להתנפל על אחד מהם או אולי אפילו, חלילה וחס, לנשוף
עליהם...

וכך חלף עבר לו הזוג עם העגלה והתינוק והאיש השיכור (שהספק
בדבר שכרותו גדל והלך ככל שעבר הזמן) המשיך בצעידתו ובדיבורו
אל עצמו.
אם הסתכלת מהמדרכה שממול על האיש בעין בלתי מזוינת לא יכולת
להבחין בבירור במבטו.
אך היה מי שדווקא כן הביט בו בעין מזוינת, ומה שהוא ראה זה את
צער העולם כולו נשקף במבטו של האיש. כאילו סחב האיש את התבל
כולה על כתפיו ובו-בזמן כל צרותיהם, מררותיהם, אובדנם של כל
אנשי תבל נכנס אצלו פנימה ללב ולנשמה, כך היה מבטו של השיכור -
עצוב, כבד, אפל ותועה. תועה באפלת נשמתו שלו ושל העולם כולו,
מנסה תמידית למצוא את הדרך הנכונה אך ללא הצלחה.

וכך המשיך האיש השיכור, שאולי לא היה שיכור כלל, לצעוד על
מדרכות ברחובות העיר, לשיר ולדבר לעצמו בכוונה גדולה ובקול
גדול, ולשאת במבטו את צער העולם. וכל שאר האנשים המשיכו לצעוד
על המדרכות ממול, להביט בקרנות ולעתים ביראה, וצער העולם נשכח
מלבם לחלוטין.