כל יום בין 11:00 ל-11:25 היא חושבת עליו.
היא מכבה את צג המחשב, מדליקה את הרדיו על 88 וחושבת עליו.
ב-11:25 היא מדליקה את המחשב, מכבה את הרדיו וממשיכה לעבוד.
מכתיבה למזכירה ומקבלת טלפונים מאנשים חשובים עם המון כסף
שרוצים להשקיע. היא חדורת מוטיבציה וכריזמה והיא צעירה ותוססת
ומשכנעת. היא אשת עסקים אמיתית ומצליחה. היא עוד תשגשג ותגיע
רחוק ועוד תשמעו עליה רבות, ובכל יום בין 11:00 ל-11:25
היא תחשוב עליו.

בהתחלה הוא עבד בפיתוח תמונות והיא בדיוק השתחררה מהצבא. אמא
שלו תמיד היתה מגיעה ביום שישי והיא היתה מארחת אותה כי הוא
היה נוסע להביא את אמא שלה. ואז הם היו יושבים שם, ארבעתם
מסביב לשולחן. כל אמא היתה מביאה קצת אוכל והיא היתה מכינה
סלט.
כשהיו יושבים בסלון רק שניהם בשבת בבוקר הוא היה מחבק אותה והם
היו רואים סרט.
הראשון שהיה יוצא מהבית לעבודה במשך השבוע היה משאיר לשני פתק
על המראה, ובכל צהריים הם היו נפגשים לאכול.
ימי חמישי היו שמורים לבילוי עם חברים ואז בלילה כשהיו חוזרים
הם היו מספרים אחד לשנייה את עלילות הבילוי, בשביל שלא יהיה
רגע בחיים שהם לא חוו ביחד.

הם היו בלתי נפרדים. מלאי אהבה ואושר. הם היו מהזוגות שרואים
בתל אביב בלילה על הספסלים, יושבים בסוויטשירט עם הכלב. ובאמת
היה להם כלב, ושני סוויטשירטים שכתוב עליהם גאפ בגדול, וספסל
משלהם.
את טיולי הכלב עם הסוויטשירט הם היו עושים בשבע בערב כל יום.
בשמונה בערב היו רואים חדשות ובתשע היו אוכלים ארוחת ערב.
באחת בצהריים כאמור היו נפגשים לאכול באמצע העבודה ובחמש
בערב הוא היה אוסף אותה מהעבודה ופעם בשבוע היו עוברים בדרך
הביתה בטיב טעם וקונים אוכל שרק הם אוהבים.
כל יום בין 11:00 ל-11:25 הם היו מסכימים לחשוב אחד על
השנייה.

ואיזה מחשבות הם היו חושבים אז. או הו אילו מחשבות. מחשבות
ורודות בגודל של בניין. כל כך גדולות היו המחשבות שהיו מגיעות
כמעט עד לשמיים. משני צידי המחשבות היו נורות שהאירו את
המחשבות בחושך עד שראה אותם האדם הכי רחוק מהן גם אם אפילו לא
הסתכל. הן היו זוהרות ובהירות עם נצנצים ופייטים. הן היו
קסומות ואם היה פרס למחשבה הכי יפה שלהם בטח היו זוכות כל
שנה.

יום חמישי אחד היא ישבה בלובי של הבניין של העבודה שלה בחמש
וחיכתה שיבוא לאסוף אותה. באחת הם אכלו צהריים ביחד והם
סיכמו שהיום יכינו סושי כי אתמול הם קנו את כל המצרכים. היא לא
הבינה כל כך למה אבל באותו יום הוא לא הגיע בחמש. גם לא
בשש. בשבע היא לקחה מונית הביתה ומיהרה להוציא את הכלב
לטיול. היא אחרה קצת לחדשות של שמונה ופספסה את הכותרות. זה
היה קצת מבלבל כי היא לא ידעה איזה כתבה הולכת להגיע. בסוף זה
נגמר עם התחזית. בתשע היא אכלה, היא הכינה סושי, נשאר לה מלא
שאריות אז היא שמה במקרר בשבילו בצלחת. היא הלכה לישון בלעדיו
וקמה ראשונה לעבודה. הוא לא היה לידה אבל היא השאירה לו פתק על
המראה.
'בוקר טוב מותק, יצאתי לעבודה. נשיקות, נתראה באחת'.
באחת הוא לא היה במסעדה שלהם. היא אכלה לבד וכל המלצרים שאלו
אם הכל בסדר. היא אמרה שכן. שבוע ימים היא אמרה שכן עד שהפסיקה
להגיע, היא הזמינה צהריים למשרד.

היא המשיכה עם הלו"ז הקבוע פחות או יותר במשך תקופה, אבל לא
היה כל כך טעם. לאחר שבועיים בערך היא הפסיקה לחכות בחמש
בלובי. היא היתה לוקחת מוניות עד שעלתה ההזדמנות והיא קנתה
מכונית. מכונית מאד נוחה, היא שמחה על הקנייה הזו.
כל יום בשמונה היא ראתה חדשות ובתשע אכלה. בשבע היתה
מוציאה את הכלב לטיול ויום אחד היא פגשה איזה אחד עם שלושה
כלבים שנתן לה כרטיס שלו אם היא עסוקה מדי בשביל טיולים. ובאמת
עם הזמן היא נהייתה עסוקה יותר ועייפה יותר מהעבודה והבחור עם
הכלבים היה מגיע בשבע לטייל עם הכלב שלה. אחרי כמה חודשים זה
הפך לשש כי היה לו יותר נוח ככה. מילא.

בסופו של דבר היא איבדה את כל הלו"ז. שתי האמהות עוד היו
מגיעות בשישי עד שאמא שלה נפטרה. אחרי השבעה גם אמא שלו
הפסיקה לבוא אליה, היא אמרה שזה מוזר.

מה שנשאר כהרגל ולא היה תלוי באף אחד מלבדה היה המחשבות בין
11:00 ל-11:25. היא היתה עוצרת הכל למשך עשרים וחמש דקות
וחושבת עליו. מחשבות נמוכות יותר, מתחבאות כאלה שאפילו אם היו
יושבים לידה לא היו רואים אותן, אבל אם היו מסתכלים היו רואים.
היו רואים מחשבות כהות ודהויות כאלה שהולכות לעומק כמו מכתש.
או הו איזה מכתשים היא היתה חושבת.
ב-11:25 היתה מדליקה את המחשב, מכבה את הרדיו וממשיכה לעבוד.