הכל התחיל שם בבית החולים. בפריז, ה-12 באוגוסט 1988. שם
"יצאתי לאור" אחרי חמשת ימי ייסורים של לחימה לצאת משם למה
שנקרא העולם, כאשר כבר ידעתי שאני הטיפוס שאוהב להקדים. וכן,
לא הספקתי לטעום את אוויר העולם, וקטנה כגלמודה שהייתי הועברתי
לקצה השני של פריז לפגייה. חודש שלם של מגורים בפגייה. מה לא
עבר עלי אז כדי שהיום יקבעו שיש לי פרופיל 97.
לא הייתי תינוקת יפה. לא רק כשראיתי בתמונות. הספיקו לספר לי.
ליתר דיוק אמא לא החסירה פרט. הייתי רזה מאוד, מה שניתן לצפות
מתינוקת שיצאה בהקדם של כמעט חודש וחצי, אף עקום ומי יודע מה
שכחו לספר לי. עם החודשים הכל השתפר. אבל התדמית נהרסה כבר אז.
אז הביטחון כנראה כבר התערער.
ואז עלינו לארץ, תוך חצי שנה. אחותי הספיקה להיוולד, ההורים
הספיקו להתפצל ומאוחר יותר להתגרש. אז, אז כבר הגעתי לגן.
בגנים הראשונים, אני לא אשקר, לא היה משהו, אפילו קצת יותר מלא
משהו. אבל בגן החובה הייתי המאושרת בכל הזמנים. כמה שאני
מתגעגעת לימים שבהם לא ידעתי כלום, לא עברתי כלום, בהם לא
נפגעתי, והאושר היה כמעט מוחלט כי העבר לא העיק. אבל אפילו אז
לא הייתי לגמרי מאושרת. ראשית כל השם שלי. לא חשבתי שהתאים לי.
כאשר לכל הבנות שהכרתי קראו חני, יעל, דנה, מורן ואפילו בנות
הדודות שלי טלי, יעל, שרית ועוד. ולי קראו קלואה. מה זה בכלל?
"זה נבט חדש", אמרה אמא כשהיינו במסע קניות בסופרמרקט שליד
סבתא.
"מה זה נבט חדש?" שאלתי, מתוך בורות של ילדה שלא ידעה קרוא
וכתוב.
"זה השלב שלפני שהגבעול יוצא ואחרי שהזרע הושקה." היא אמרה,
וכנראה הבנתי.
"אבל למה דווקא קלואה? למה לליס יש שם יפה יותר וקצר יותר?
ולמה השם שלה הוא שם של פרח? למה אני לא נקראתי ככה?" שאלתי
בירייה.
"כי זה שם יפה. חיפשנו המון שמות וזה היה השם הכי יפה", היא
אמרה והזעפתי פנים.
"ולמה הידיים שלי עם שערות ולליס אין?" שאלתי, מוטרדת.
"כל אחד ומה שהוא מקבל."
"אבל גם לך אין", אמרתי בכעס. חמומת מוח על השילוב המקפח של
הגנים.
"גם לי יש, הן רק קצת יותר בהירות כי אני יותר בהירה ממך." היא
אמרה, ובעדינות.
"אז אני רוצה להיות כמוך", אמרתי ברצינות שלא נשנית לה.
"אני שמחה שאת איך שאת ולא כמוני, אני מקווה שגם את תהיי שמחה
על כך יום אחד. את האוצר שלי, החתולונת שלי..." כך היא המשיכה
והרעיפה עלי נשיקות, המון נשיקות.
לא הייתי מרוצה.
רציתי תשובות שיענו על שאלות ה"למה?" כי את המילה "מדוע" עוד
לא הכרתי עד אז. ואני לא הייתי שונה מהכלל. המילה ככה גרמה לי
רק לרצות יותר לדעת.
יום אחד צפיתי באחותי, ליס. היא הייתה מעצבנת כל כך לפעמים,
אבל אהבתי אותה. גם קינאתי בה. היא הייתה כל כך יפה ומוקד
העניין של כולם כשהיינו יחד. כשאני הייתי זו עם העיניים החומות
והשיער השטני שלא שונה בהרבה מהממוצע הארצי, היא הייתה
ג'ינג'ית-בלונדינית עם שיער מלא בעל תלתלים עבים ועיניים ששינו
צבע מירוק בהיר לכחול בהיר לפי דרגת התאורה. אז בזמן הצפייה
בחנתי את הפנים שלה שהיו דיוק של איזו יצירת אומנות שעוד לא
צוירה; הן דיברו שפה שהיה קשה לי להבין כי פני דיברו את שפת
הפשטות. שלה דיברו את שפת היופי האירופאי. אפילו נמשים לא היו
לה המון, הם היו מעטים ובמינון הנכון, כאשר לי היו יותר ולא
אהבתי אותם. ואני זוכרת איך באותו אחר הצהריים, אמא לקחה
תמונות שלנו והיא צולמה לבד ואז היה תורי, והיא נכנסה לתמונה
ונגמר הפילם. אפילו לתעד אותי היא לא נתנה לי. אבל למרות הכל,
למרות הריב, המכות והכעס, אהבתי אותה והערצתי את היופי שלה, עם
הקנאה שנלוותה לרגשותי.
ואז רק רציתי להוכיח לעצמי שאני טובה יותר, ובתקווה גם יפה
יותר.
אז באותו קיץ שלפני כתה א' שמעתי יצירת אופרה שהבנתי ממנה
בערך... כלום. אבל זה היה יפה אז החלטתי לחקות את הזמרת. אמא
אמרה שזה יפה, ובזמן הזה אני כבר התחלתי לחלום. וזה היה החלום
הראשון שלי - להיות זמרת אופרה. חלום קצת שונה מהילד/ה
הממוצע/ת, אבל זאת כנראה אני, זה האופי שלי. והייתי שרה בקולי
קולות, שישמעו אותי. הייתי כל כך גאה בעצמי ובטוחה בעצמי.
החלום היה כולו שלי, אבל אחותי רצתה להשתתף בו. והיא השמיעה את
הקול שלה. הוא היה עדין משלי, על אף הצפצפנות הילדותית שבו
ושלי היה רם וכנראה מנע משכנים רבים לתפוס מנוחת אחר צהריים.
אך היא קיבלה את היופי, אני את הכישרון ולא רציתי שהיא תקבל
עוד שבחים, על חשבוני.
ואז נהייתי אדם ממשי ולא הצל של אחותי, זה השלב שבו היה משהו
שהיה שווה לי להתגאות עבורו.
|
