אורות של לילה,
אנשים מספרים סיפורים,
חולפים מעליי,
והשמיים אפורים,
מזכירים לי רק סערות.
הכל אצלי נפלא,
ככה זה היה אמור להיות,
בארץ של אמונה,
שלא מאמינה בך.
כולם מלאים בחרא,
רק מדברים על מלחמה ושלום,
גורמים לי לא להאמין יותר,
ולי כבר לא אכפת.
אין לי,
אין לאן לברוח.
תגידי לי אם זה יום רע,
ואני אומר שזה היה סתם עוד יום,
אני בטוח שמחר יהיה יום טוב יותר.
כשחזרתי ממך, באביב הנצחי,
צלילים נעימים ומוסיקה חרישית,
ואני זוכר את כל השקרים הקטנים
של שנינו.
כשאמרת שעדיף לך להיות רק איתי,
ואמרתי לך כמה אני לא אוהב עוד אנשים,
ובעיניים צוחקות,
השפתיים מדברות,
ומלים ריקות מתנגנות,
מלוות אותי עד היום.
עוד צעד אחד
לפני הסוף,
לפני הסערה.
והנה אני,
כל כך הרבה זמן כאן,
זה השיא,
נקודת הפסגה שלי,
ורק עוד צעד אחד,
לפני המפולת.
מוארים מקרני ירח רכות,
קוטף לה פיסת שמיים כחולים כהים
עם שני כוכבים,
כאילו לא ידעה שזה בשבילה,
המשיכה להעמיד פנים.
רוצה משהו מתוק,
שיגרום לי להרגיש לרגע טוב יותר,
אבל המוח בוחר שלא,
אומר שמחר יהיה יום טוב יותר.
מחזיק בדף ועט
לטיוטה לאהבה
שעדיין לא באה.
אני לא יודע אם זה אמור להיות סיום אופטימי או לא, אני אתן
לכם להחליט.
חוץ מזה, יש כאן מחווה קטנה לכמה להקות, אז מי שיזהה ידע מה
הטעם שלי במוסיקה
הערה: חלק מן התוכן כאן מבוסס על שירים של Greenday שהייתי
נוהג לשמוע בזמנו, אז מגיע להם הרבה קרדיט על ההרגשה שקיבלתם
בעת הקריאה. |