מוזר. הכל מוזר נכון לעכשיו.
אני מרגישה שאני שונאת את עדי. לא מבינה למה ממש, אולי כי הוא
נסע ואני פשוט מקנאה. זה נראה לי הכי הגיוני, כי אם יש דבר אחד
שאני יכולה להגיד עלי מבלי לחשוב שנית זה שאני קנאית.
אולי בגלל שאני מתגעגעת אליו וזה מעצבן אותי שהוא נהנה בלעדי
ושאני סובלת.
ועוד דבר מוזר זה הסבל שלי, זה לא הדיכאון הרגיל שהייתי רגילה
אליו (כל כך פתטי ומטומטם להגיד). כאילו ביום יום אני מרגישה
מצוין, לא מזויף או משהו כזה, אני פשוט בסדר, ואז פתאום כשאני
לבד או שסתם משהו קטן לא כשורה קורה, אני נשברת. בחדרי חדרים
אני שונאת את עצמי עדיין, כל כך.
אני לא מבינה מה אני מרגישה. שמחה? עצובה? דיכאונית?
מאושרת?מרוצה? לא מרוצה?
כאילו רגע אחד אני לא סובלת את הגוף שלי, ואני אומרת לעצמי
שמחר אני צמה, ופאק, אני לא אוכל כלום לעולם ואני אהפוך לילדה
רזה ושברירית, כי אני עדיין רוצה את זה, ורגע אחר פשוט לא אכפת
לי והכל נשכח.
מה שיותר עצוב שזה לא הדבר המוזר ביותר. הדבר היותר מוזר הוא
שאני מעדיפה את זה שאני בדיכאון.
אני מרגישה שזה יותר מי שאני, ומרגישה יותר בנוח שאני בדיכאון,
ולדעתי אין דבר יותר מדכא ופתטי מזה.
אני מעדיפה לשנוא את עצמי, לחתוך את עצמי ולרעוב מאשר שלא יהיה
לי אכפת ושאני אהיה מרוצה מעצמי.
אני לא יכולה להסביר לעצמי את התחושה הזאת, אבל ככה אני מרגישה
פשוט וקל.
אני רוצה להיות רזה, עדיין משתוקקת לזה.
אני לא חושבת שהעניין זה להיות רזה, אלא יותר הקטע של להיות
קטנה, שברירית, נשית פור גוד סייק. בא לי לחתוך את עצמי כשאני
מסתכלת על הגוף שלי, כמה הוא מגעיל ולא מושך. השיער שלי שדוהה
מרגע לרגע גם לא ממש עוזר.
הקטע היותר דפוק, או אולי הכי שדי קשה לי לנסח ולהסביר, זה
שיותר נוח לי שאני בדיכאון.
זאת אומרת, כל דבר נוסף שבא או קורה או לא קורה, אני פשוט
מאשימה/מוסיפה את זה לדיכאון.
כאילו הדיכאון שלי בבסיסו זה שאני שמנה מגעילה ושונאת את הגוף
שלי ואת האופי שלי, ומקנאה באחרים.
אז פתאום כשמציק לי שאין לי חבר או מישהו שירצה אותי (דבר
שקורה גם עכשיו, אבל לא מכניס אותי לדיכאון גדול), אז כשאני
בדיכאון זה פחות מפריע לי כי אני מוסיפה את זה לו, מאשימה
אותו, ואז בעצם מגדילה אותו, מוסיפה קרשים למדורה באיזושהי
צורה, וזה בסדר.
למשל, עדי בחו"ל ונהנה בלעדי - לא נורא, אני שמנה ומגעילה.
ממש קשה לי להסביר את זה, אבל השורה התחתונה היא: אני אוהבת
להיות בדיכאון.
זה עדיף מלהרגיש טוב רוב הזמן ואז להרגיש רע. זה הקטע שלי,
האובססיה החדשה שלי, התשוקה שלי להרגיש רע, לחתוך את עצמי,
והשלב הבא הוא להיות שברירית. אולי זה קטע מזוכיסטי, או אולי
פשוט משהו דפוק אצלי.
אני חושבת שאני רוצה את הדיכאון אולי כי אני עדיין מאוד מאוד
רוצה להיות רזה, וכשאני מדוכאת אני יותר נחושה לא לאכול
ולרזות, מאשר כשאני מאושרת.
זהו, שוב הכל חוזר לנקודת ההתחלה שלנו - אני שמנה.
אוף, זה מעצבן אותי שדבר כל כך בנאלי כמו משקל, מחרפן אותי
ומכניס ומוציא אותי מדיכאון.
אוכל מטומטם. כולה אוכל. פאק. זה כל כך פתטי שזה אפילו מצחיק
בדרך מטומטמת כלשהי.
כרגע, בשניה הזאת ממש אני רוצה לרעוב, אני רוצה אנורקסיה, אני
רוצה כאבי ראש וקרקורי בטן, אני רוצה להיות שבירה וקטנה
ומסכנה, רוצה רחמים ולא רק עצמיים. אבל אני בטוחה שבשניה שאני
אצא מהחדר או אעשה משהו אחר, הכל יהיה בסדר. אולי אני אפילו
אלך למקרר. ואני חושבת שזה מה שמפחיד אותי, חוסר השליטה הזה.
העובדה שאני לא שולטת, אלא התשוקה המפגרת הזאת לאוכל, למתוק
לטעים.
בא לי לבכות. אני מרגישה שאני נשברת. אבל זה כל כך חבוי בתוכי,
כל כך בפנים, אבל צורח. אני לא מצליחה להסביר את זה לעצמי
אפילו, וזה מחרפן אותי.
רגע אחד אני רוצה חיבוק, רגע שני אני לא רוצה שאף אחד יגע בי
כי אני שמנה, מגעילה וענקית.
הדבר שמציק לי זה שאני רוצה לכתוב, להגיד שאני רוצה להיות
מאושרת, אבל זה לא יהיה נכון. וזה נוראי, לדעתי. אני בעצם לא
רוצה להיות מאושרת. אז פור גוד סייק, מה אני רוצה?!
זה העניין בסוף, העיקר התמצית מה אני רוצה ולא רוצה. אז ככה -
אני רוצה להיות רזה, להיות יפה, לאהוב את עצמי ושאחרים יאהבו
אותי, להיות אמיצה, לא לפחד, להיות פריקית, להיות שונה, אפילו
מוזרה. אני רוצה אהבה. רוצה נשיקות וחיבוקים אמיתיים. רוצה
להיות חזקה מספיק ולהגיד לא כשאני לא רעבה.
אני לא רוצה להרגיש שמנה. לא רוצה לאכול הרבה. לא רוצה לקנא
בבנות אחרות. לא רוצה לקנא בכל בנאדם שאני מכירה. לא רוצה
להישבר מבפנים. לא רוצה שהבטן שלי תהיה נפוחה. לא רוצה לא
להבין מה אני מרגישה. לא רוצה להיות נורמלית מדי ורגילה מדי.
אני חושבת שאני מסבכת הכל יותר מדי, חושבת יותר מדי, וזה בעצם
מה שהורס, הורג אותי.
ובעיקר הקנאה. תמיד זה קשור לזה. קנאה באמת משגעת, וקנאה וחוסר
ביטחון זה בכלל מתכון רע, מתכון לשנאה עצמית ורחמים עצמיים,
ולזיוף וחוסר אונים וודאות.
רוצה להיות מוזרה, רזה ופריקית, ושיאהבו אותי בגלל זה, זה הרבה
לבקש? |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.