שוב בין עבודות, מחכה לפעם הבאה שמישהו יעיף אותי. אני פשוט לא
מבין מה הבעיה שלי, אולי פשוט לא קורצת בי היכולת להצליח במשהו
בחיים, בין אם זו עבודה ובין אם זה לימודים או נשים, אז תגידו
לי אתם - מה הייתם עושים אם הייתם נכשלים בכל תחום בחיים שלכם,
ובנוסף מסיימם את החיים שלכם בצורה טראגית? זה הסיפור שלי...

חורף 95', בוקר מעונן, יפיפה, עם ריח מדהים של גשם. אנשים
קמים, מלבישים את הילדים שלהם, אוכלים איתם ארוחת בוקר ולוקחים
אותם לביה"ס, לאחר מכן נוסעים לעבודה או לסידורים. בכל בוקר
אני זוכה לראות את המראה המקסים הזה מחלוני, אבל במקום ללמוד
וליישם אני נשאר בבית לא עובד, לא לומד, לא יוצא עם אף אחת.
אני בן 24 והדבר היחיד שיש לי ביד זה מתכון בטוח להתאבדות...

לא נגיד שלא ניסיתי ללמוד - למדתי במשך שמונה חודשים מדעי
המדינה. אחרי התקופה הזאת פשוט הבנתי שלא יצא ממני כלום אז
פרשתי בשיא. לאחר מכן התחלתי ללמוד במכללה לחשמל, חשבתי שאולי
זה ידבר אלי יותר טוב, אבל אפילו שם הרגשתי כצמח במדבר יבש
ושומם, אז גם שם החלטתי לפרוש בשיא. אל תשאלו אותי מאיפה יש לי
את הכסף לזרוק ככה - אז זהו. שאין לי. מה שמביא אותי לבעיה
השניה שלי...

מגיל צעיר עבדתי בעבודות של ילדים, רשתות מזון מהיר, שליח,
טיפוח גינות, תחנות דלק, נקיון, עבודות ניירת שחורות, כל מה
שרק תחשבו עליו כעל עבודה שחורה אני עשיתי. המקסימום ששמרתי על
מקום העבודה שלי היה שבעה חודשים, וזה היה ממש בנס כי הייתי
דלוק על הבוסית שלי - האשה הכי יפה בפלנטה, יש לה רגלים שלא
נגמרות, שיער אדמדם גולש, חזה של אלה יוונית, ותחת של דוגמנית.
לא הכרתי אותה באופן יותר מדי אישי אבל תמיד הייתה לי הרגשה
שהיא הייתה חמה עלי, אבל בגלל שהיא הבוסית שלי היא לא רצתה
לפגום במערכת היחסים העסקית - או שזה מה שמכרתי לעצמי לפחות,
מה שמביא אותי לבעיה השלישית שלי...

נשים - אם נגדיר אותן כבעיה, נוכל להגיד שכתשעים וחמישה אחוזים
מהן - הן בעיה. אנחנו הגברים מחפשים פשטות בזמן שהן נכנסות
לתמונה ומסבכות אותנו מלמעלה למטה.
כשהייתי בימי ביה"ס, לפני איזה שמונה שנים, הייתי הזיין של
השכבה. עשיתי את זה בין היתר כדי לקבל אהבה שלא קיבלתי בבית
במהלך חיי. כשעזבתי את ביה"ס והתגייסתי, החלטתי שמספיק עם
הזיונים הלא רלוונטיים והמיותרים ושהגיע הזמן שאני אתחיל
סופסוף לחפש ולשאוף לקשר אמיתי וכנה,ולהגיד לכם את האמת - אני
בן 24 ומאז שסיימתי את ביה"ס הזדיינתי פחות פעמים ממה שאפיפיור
מזיין אחרי שהוא דופק ת'ראש. זו התקופה שכבר איבדתי את
הסקסאפיליות שלי. לא תגידו שאני מכוער, אפילו די חמוד, אבל זה
- מסתבר - לא הדבר היחיד שמוכר.

כך שאיבדתי לפני כשנה את התקווה למצוא את האחת שלי...
עד שפגשתי אותו.
הוא - ירון - היה השותף החדש שלי לדירה, וזה לא שהייתי צריך
עזרה עם שכר הדירה, פשוט הייתי לבד ומשועמם. ירון בהחלט היה
הפתרון לכך, תמיד הצחיק אותי, לימד אותי, בילה איתי ועזר לי
בכל דבר. גבר, שכל אשה היתה מתה להביא אותו הביתה לפגוש את
המשפחה. הייתה רק בעיה אחת - הוא היה הומו. איכס, לא יכולתי
לסבול שהוא נגע בי. למרות כל הכבוד והאהבה שרכשתי לו, זה פשוט
הגעיל אותי בצורה חולנית, אבל לא נתתי לזה לפגוע בחברות
המופלאה שלנו. הוא היה מחדיר בי שיחות מוטיבציה שאלך ללמוד
ולעבוד, ושהכל עוד פתוח בשבילי, אך ממש לא השתכנעתי באותו
הרגע.
כעבור חודשיים של שותפות כבר היינו בלתי נפרדים, לא היה קורה
מקרה כזה שאני הולך לבד ברחוב ולא שואלים אותי איפה ירון
ולהפך.
הכל באמת היה מושלם עד ה"אירוע" שארע ביום הולדתי ה-24. היינו
איזה 20 חברים בפאב באזור הרצליה. שתינו, שמחנו, התחלנו עם
נשים. אני מילאתי את עצמי בייגרים ובטקילות עד מצב של איבוד כל
תחושה וכך גם מרבית חבריי. ירון היה הנהג המיובש - ככה קראנו
לנהג תורן. בסביבות  ארבע לפנות בוקר אני חושב שזה היה, הוא
החזיר כמה חברים שלי הביתה - כאלה שגרים באזור שלי. לצערו הוא
נאלץ לסחוב אותי הביתה ותאמינו לי - לא הייתם רוצים להיות
במקומו, ארבע קומות זה לא דבר קל.
הוא הביא אותי הביתה, הניח אותי על המיטה אבל לא לפני שקרעתי
לו את החולצה בטעות כשנתליתי עליו. כשהוא הניח אותי על המיטה,
הרמתי את היד שלי ונגעתי לו באזור החזה והרגשתי לו את השרירים.
הוא אמר לי שהוא חם עלי כבר מרגע שעבר לגור איתי ומוחמא
מהעניין, אבל הוא לא רוצה לנצל את המצב שלי - שאני שתוי וכו'.
אני לא זוכר מה אמרתי אבל אני זוכר ששניות אחדות אחרי זה
הרגשתי בשמים - הוא ירד לי בצורה עדינה אך עם זאת אינטנסיבית
באיזושהי מידה. אני זוכר שהייתי ממש באקסטזה. הוא הושיט את ידו
אל ידי החזיק אותה ושאל אותי: "אתה בטוח?" אמרתי לו עם חיוך
מרוצה "כן".

בוקר. קמתי בסביבות 10 עם חיוך ענק מרוח על פרצופי. עוד לא
קלטתי שהייתי עם ירון אלא הייתי באקסטזה שהייתי עם איזו כוסית
אחת. כשהוא נכנס לחדר פתאום זה היכה בי. חטפתי קריזה משוגעת,
התחלתי לצרוח עליו, לזרוק עליו דברים, אפילו את הנייד שלי
שברתי עליו, לא האמנתי שהחבר הכי טוב שלי יבגוד בי ככה. הוא
אמר לי שהוא אוהב אותי, הוא אמר שהוא חושב אפילו שהוא מאוהב
בי. אני כמעט קיבלתי התמוטטות עצבים באותו היום. התלבשתי,
לקחתי את הרגליים ועפתי משם כמה שיותר מהר. הלכתי לנקודה שלי,
המקום שבו זיינתי בצעירותי - והיום, המקום שלי לחשוב על החיים.
החלטתי שאני חייב להגיד לו לעוף מהדירה, שזה לא בריא - לא לי
ולא לו.

הוא כמעט נשבר כשהוא שמע שזה הסוף, שהוא צריך ללכת לוותר על
החברות שהוא בנה איתי, על הדירה שהוא כל כך השקיע בה. הוא סירב
ללכת ואמר שאני סתם משקר לעצמי, שאני בעצם גם אוהב אותו, דבר
שהרתיח את הדם בעורקיי. רציתי להרוג אותו, אבל הסתפקתי בלתת לו
אגרוף. לאחר שקיבל אותו והתאפס, הוא תפס אותי חזק, ניער אותי,
אמר לי להירגע, הביט בעיניי ונישק אותי. מרוב הלם, התחלתי
לגמגם, "מ...ממה... את...אתה ע...עוששה?" הוא הביט בי ואמר "אל
תילחם במי שאתה, תילחם במה שאחרים אומרים שאתה".
הוא הסביר לי שאני האדם הכי מיוחד שהוא פגש בחיים ושנשבר לו
הלב שאחד כמוני אינטליגנט לא עושה כלום עם החיים שלו. השתחררתי
מהאחיזה שלו ופשוט דחפתי אותו ואמרתי לו שיש לו בדיוק שעה לעוף
מהדירה. הוא אפילו לא חיכה ויצא תוך שתי דקות.

עברו חמישה חודשים. יצאתי עם איזה שתי בנות בתקופה הזו. מאז
ה"תקרית" לא תפקדתי עם אף בחורה, לאו דווקא במישור המיני אלא
במישור האינטלקטואלי-רוחני. החלטתי להקשיב לעצת ידידי לשעבר,
ההומו, ולנסות ללכת ללמוד. הקול שלו היה לי בראש כל הזמן ואמר
לי להמשיך ולהצליח. וואי, אני כל כך מתגעגע אליו. מצאתי עבודה
בתור פקיד זוטר במשרד עו"ד - לא מתווכחים עם 25 שקל לשעה, אבל
למרות ההצלחה - אם אפשר לקרוא לה ככה -לא הייתי שמח, הייתי לבד
ואף אחד לא היה שם בשבילי. חיפשתי את הטלפון שלו דרך אחותו.
היא סיפרה לי איפה הוא גר ומה מספר הטלפון שלו. התקשרתי. הוא
ענה לי. "הי, ירון." "מי זה?" הוא שאל. אמרתי לו "אני חושב
שאתה יודע מי זה." הוא אמר לי "כן, אני יודע, מה אתה רוצה?"
הבנתי מהקול שלו שהוא פגוע ולא רוצה לדבר איתי. הוא אמר לי
"תמיד הייתי שם בשבילך ותמיד תמכתי בך ואתה בי, אבל עכשיו זה
נגמר, אז שלום וביי." אמרתי לו "חכה, אל תנתק לי, אני צריך
לדבר עם מישהו." "אז תתקשר ל-144, זאת לא בעיה שלי", הוא אמר
והוסיף "אני לא רוצה קשר עם מישהו שמתכחש למה שהוא באמת, שלא
יודע מה הוא רוצה, שלא סגור על עצמו." הייתי ממש חסר מילים.
היו שלוש שניות שקט על הקו ואז הוא ניתק. פרצתי בבכי כמו של
ילדה קטנה, נכנסתי מתחת לשמיכה ועצמתי עיניים בתקווה שלא לקום
יותר, לא יכולתי לישון. בסביבות 5, כשהשמש הפציעה, הבטתי
מחלוני לכיוון הים ורק אז הבנתי שמי שאני באמת אוהב, שנגע בי
במקומות הכי יקרים לי - הלב והנשמה, יעלם לי ואז אני אפסיד
אותו לתמיד. גיליתי שבאמת אני אוהב אותו ורוצה להיות איתו.
החלטתי לקחת יוזמה, וצלצלתי אליו שוב, למרות שהיה מוקדם. "מה
אתה רוצה?" שאל אותי. אמרתי לו "אני חייב לדבר איתך." "אין לנו
על מה לדבר, אנחנו סיימנו לצערי הרב", אמר, אך המשכתי להתעקש
"זה חשוב, אני חייב לדבר איתך. אני מתחנן שתתן לי הזדמנות
להגיד לך משהו." הוא התרכך ואמר "אוקי, בחמש וחצי בערב בקפה
גרגורי." אמרתי לו שאני בדיוק מסיים את הלימודים ב-5 כך שאגיע
בדיוק בזמן. הוא הוסיף ואמר לי "אם תאחר בחמש דקות אני הולך,
אל תגרום לי לחכות סתם." אמרתי סבבה, ניתקתי ויצאתי ללימודים
בהרגשה הטובה שהיום אני הולך להתבגר בחיי - עם חיוך גדול!!!

יצאתי רק ב-5 ורבע ועליתי לאוטובוס - שם זה נגמר...

הא חיכה לי עד 6 ואפילו לא שמע על מה שקרה...

הוא אף פעם לא ידע מה רציתי...