כל ילד עובר תקופה בחיים, שבה הוא לא בטוח אם הוא אהוב, אבל
במשפחה שלי כולם ידעו שסבתא אוהבת אותם הכי בעולם, ושום דבר לא
יכול לשנות את זה, כי אנחנו הנכדים שלה.
כשעברנו לרמת גן, הייתי נוסע כל יום אחרי בית ספר לסבתא שלי
באוטובוס, ואמא שלי הייתה אוספת אותי משם. אבל בימי שלישי
הייתי מסיים מוקדם, ונוסע עוד תחנה בקו 60, ופוגש את סבתא שלי
בבורגר ראנץ'.
סבא וסבתא שלי היו הכי מגניבים שאפשר, הם לא הכירו את המילה
"לא". אמא שלי, למשל, לא הרשתה לנו לאכול במיטה, אבל אצל סבתא,
סבא היה מביא לנו למיטה שלהם מגש עם שוקו ושניצל בפיתה. סבתא
שלי הייתה גננת, והגן היה אצלה בחצר, אז היו שם מלא צעצועים
ומתקנים, כמו האופנוע טריומף הישן של סבא שלי, שהוא ריתך
לרצפה, והיינו משחקים במרדפים, כמו בקולנוע. או שטח מגודר,
שתמיד היה בו תרנגול, או ארנבת, או משהו.
סבתא שלי אף פעם לא הכריחה אותנו לגמור מהצלחת. היא רק הייתה
אומרת "קח את השניצל ביד, אולי יתחשק לך אחר כך, אתה לא חייב
לאכול אם אתה לא רוצה". ואיך שהוא, תמיד התחשק לנו אחר כך.
פעם אחת נסעתי עם סבתא שלי ברכבת לירושלים, וסבא שלי נסע
בסוסיתא הישנה שלו, ואסף אותנו בתחנה בירושלים, וחזרנו הביתה,
סתם ככה, כי לנסוע ברכבת זה כיף, כשאתה בן ארבע. ופעם גם נסענו
לחיפה, כדי לנסוע בכרמלית, ואכלנו שיפודים.
פעם בשבועיים היינו נוסעים לסבתא וסבא שלי ביום שישי, וסבתא
שלי הייתה מתקשרת קודם לאמא שלי, ואומרת לה לארוז לנו תיק קטן
עם פיג'מה, כי אולי יתחשק לנו לישון אצלם, ובשבת סבא שלי יחזיר
אותנו הביתה. אני חושב שתמיד חזרנו בשבת באוטו של סבא.
הייתה לסבתא שלי קופסה קטנה, כחולה או ירוקה, אני כבר לא זוכר.
קופסת פח עם מכסה על ציר, מהסוג שמביאים לך מחו"ל, עם שוקולדים
בפנים, כאילו זה יפצה אותך על זה שההורים שלך נסעו לשוויץ לבת
דודה של אמא שלך, ואתה נשארת לבד. בקופסה תמיד היו ממתקים:
שוקולדים, ומסטיקים, וסוכריות, ועל המכסה, מהצד הפנימי, היה
כתוב בכתב היד של אמא שלי - "אמא מרשה רק 1". אבל פעם אח שלי
הוסיף שם אפס, ואז נהיה כתוב שם "אמא מרשה רק 10". וסבתא שלי
אמרה, שאם כתוב, אז כנראה שזה מה שאמא מרשה. וכשהיינו מתמלאים
מממתקים, היא הייתה אומרת לאמא שלי שאכלנו אצלה, וזה היה הסוד
שלנו. עם הזמן הקופסה הלכה לאיבוד, או שסבתא שלי הייתה צריכה
אותה בשביל לשים כפתורים, או משהו אחר של סבתות, ואז היא פינתה
מגירה שלמה במטבח, מתחת למדיח, וזאת הייתה מגירת הנכדים, ותמיד
היה בה משהו טוב כשבאנו.
יש לי עוד הרבה מה לספר על סבתא שלי, כמו על המונח שאמא שלה,
סבתא הגדולה, שמתה חודשיים אחרי שנולדתי, טבעה במשפחה - "הצוגע
קומענע", שזה אומר "אלה שבאו אחר כך" באידיש, וזה הקיף את כל
החתנים והכלות שהתווספו למשפחה עם השנים, כמו סבא שלי, ודוד
סניה. וסבתא שלי, כמו אמא שלה לפניה, תמיד התייחסה אליהם כמו
אל נכדים נוספים, כאילו יש לה פתאום שבעה נכדים, ולא חמישה,
ותמיד היו לה. או איך אי אפשר היה לריב בבית של סבתא, כי
כשהייתי בא אליה בבכי, כי אחותי צבטה אותי, או שאחי שבר לי את
הרובוט, היא הייתה אומרת, כאילו בכעס, שאסור לאף אחד להגיד שום
דבר רע על אף אחד מהנכדים שלה, ואז כבר לא היה חשק לריב. או
איך היא הייתה אומרת לחברות שלה, שנכון שהנכדים שלהן מושלמים,
אבל שלה מושלמים יותר.
לפני תשע שנים, כשהייתי בתיכון, סבתא שלי עברה את השבץ הראשון
שלה, ואחר כך בא עוד אחד, והיום היא בכיסא גלגלים במחלקה
סיעודית, אוכלת דרך צינור שנכנס לה ישר לקיבה דרך חור בבטן,
והיא יושבת כל היום, עם סבא שלי לידה, חצי מנמנמת חצי ערה.
כשאנחנו באים היא מזהה אותנו, אבל לא תמיד מגיבה, וגם שכן, אז
לא תמיד היא באותו נשוא כמונו, אבל כשאני מסתכל לה בעיניים,
אני רואה, מתחת לעייפות, ולכאב, ולתרופות, שהיא אוהבת אותי הכי
בעולם, כי אני הכי מושלם שיכול להיות, אני הנכד שלה.
ואז אני מתגעגע.