"פול האוס!" הוא הכריז בניצחון, ופרש את הקלפים לפניו. הסתכלתי
לו בעיניים, המבט שלו היה קצת מטושטש, בגלל כל האלכוהול
ששתינו, והוא קצת פזל. בכל זאת הוא הביט בי במבט שופע עליונות.
"אמרתי לך שאני מעולה בפוקר! חבל על הזמן שלך." במקום לענות לו
התכופפתי קדימה ואספתי את הקלפים שלו. הוא תפס לי את פרק היד.
"מה עם להוריד חולצה, או משהו?" "אנחנו לא משחקים סטריפ פוקר",
אמרתי לו בעייפות, "בכלל, לשחק פוקר בשתי ידיים זה דבילי". "זה
מה יש", הוא אמר, "אני לא מתכוון לשחק מלחמה כל הלילה". שתקתי.
הוא תמיד ככה כשהוא שותה, שולח רמזים מיניים, למרות שהוא יודע
יפה מאוד שאני, להבדיל ממנו, ממש לא בקטע. הוא גם תמיד מנצח,
כאילו להכעיס, בכל דבר. "בוא נראה סרט או משהו", הצעתי, "נמאס
לי להפסיד לך". "יש לי רעיון יותר טוב, נשחק רצח". משהו כאן לא
הסתדר לי. "צריך לפחות שישה אנשים בשביל זה, ואנחנו רק שניים
כאן". לקח לו שנייה להבין, ואז הוא צחק. "אני לא מתכוון למשחק
המעפן שמשחקים במסיבות. רצח זה משחק שהייתי משחק עם אבא שלי
כשהייתי קטן, אני נתתי לו מכה, והוא החזיר, באותו מקום, ובאותה
עוצמה." את זה כבר הכרתי. "היינו משחקים את זה בצבא, אחרי שאתה
תיתן לי מכה אתה תיכנע, ואני אשאר עם יד כואבת, זה משחק שערסים
משחקים כדי להשפיל חנונים". "אנחנו נשחק אחרת", הוא חייך, "בלי
להיכנע, ואני אהיה שני, ככה שהשליטה היא בידיים שלך. אפשר לתת
לטיפות כמו נקבות, או ממש ללכת מכות, החלטה שלך". כל הסיפור
הזה נשמע לי קצת חסר מטרה. "אתה סתם רוצה להרביץ לי כי ירדתי
עליך קודם, מה הפואנטה? איך מנצחים?" הוא חייך, אבל הפעם חיוך
שחצן וזחוח כזה, כאילו הוא יודע משהו שאני לא. "לא לכל דבר
בחיים יש פואנטה, המשחק הזה הוא כלי לבדוק ולתחום את הגבולות
שאנחנו מציבים, כחברה, מול עצמנו..." "בסדר בסדר", קטעתי אותו.
תמיד הוא מתחיל לזיין את השכל כשהוא שיכור. "אני אתחיל."
המכה הראשונה שנתתי לו הייתה צ'פחה על העורף, רק כדי לראות אם
הוא באמת יחזיר לי אותו דבר. אחר כך באה סטירה לפנים, ואגרוף
לבטן. הוא החזיר הכל בדיוק שוויצרי, וכל הזמן חייך, כאילו יש
פואנטה, ועדיין לא קלטתי אותה. "נכנסים לזה", הוא התנשף ומחה
דם מזווית הפה שלו. "נכון זה כיף?" בתור תשובה בעטתי לו
בביצים. ולפני שהוא הספיק להתאושש ולהחזיר לי, נתתי לו אגרוף
בסנטר, מהצד, ומיד אחריו אגרוף לגרון. הוא נפל על הרצפה
והשתנק. הבעיטה הבאה שברה לו את האף, וזאת שאחריה שברה לו
לפחות צלע אחת, כי יצא לו מהפה קצף אדום. בעטתי לו שוב בביצים,
ליתר בטחון.
מהרגע שהזעקתי את מד"א, עד שהם הגיעו, הספקתי להתקלח, ולחבוש
את רוב הפצעים הגדולים שלי. לשוטר אמרתי שהוא שתה כל הערב,
והתחיל להרביץ לי. אבל השוטר הזה היה חכם או משהו, כי הוא קרא
למז"פ, ולחוקר ממחלק רצח.
בכלא לא נורא כל כך, רק צריך להיזהר מהכנופיות. השותפה שלי לתא
הרביצה לי קצת כי לא נתתי לה סיגריות, אבל אני הרבה יותר חזקה
ממנה, אז אחרי שקשרתי אותה למיטה, הכנסתי לה את המטאטא לגרון,
עמוק עמוק, עד שהיא הפסיקה לזוז. הפסיכיאטר של הכלא אמר שיש לי
מזל שאין כאן עונש מוות, כי למרות שברור שיש לי אישיות
סכיזופרנית, או סוציופתית או משהו, אף עורך דין בעולם לא היה
יכול להוציא אותי מהכסא החשמלי. הוא רשם לי כדורים ומכות חשמל.
החשמל זה נורא, אבל זה נגמר מהר, ואחרי כמה שעות אני כבר יכולה
לקום מהמיטה, וללכת לאט לשירותים. את הכדורים אני מחביאה
במזרון, כי הם עושים לי כאב ראש.
בזמן האחרון אני חולמת עליו בלילות, תמיד עם החיוך המעצבן הזה
שלו. לפני כמה דקות בלעתי איזה שלושים כדורים שצברתי, כי כבר
חמישה ימים אני לא ישנה. אני שוכבת במיטה ומחכה לחושך שיבלע
אותי, אבל במקום חושך יש אור אדום-כתום כזה, כמו ליד מדורה,
אבל לא מרצד. ואני רואה את העיניים שלו בכל מקום שאליו אני
מסתכלת, ועכשיו הוא לא מחייך, והעיניים שלו ריקות כאלה, חסרות
הבעה, ובכלל לא מאשימות או משהו, בדיוק כמו שהן היו לפני
שהכנסתי לתוכן את הציפורניים שלי.