"מה אתה רוצה?''
עמדתי מול הדלת הפתוחה, חושב מה לענות, כאילו שלא חשבתי על זה
אלף פעמים כבר.
מצחיק. לפעמים, אנחנו מתקשים לדרוש דווקא את הדברים, שאנו
לגמרי ראויים להם וזאת דווקא מהאנשים, שהכי חייבים לנו.
חלקנו, לפחות.
"אה...'' התחלתי לגמגם.
"טוס מפה,'' היא אמרה וטרקה את הדלת.
אוקי. ההיסוסים נעלמו; היא הזכירה לי בעצם מי היא. הבטחון
העצמי והאסרטיביות המטורפים שלה. המחשבה שמותר לה הכל.
התנפלתי על הדלת.
אוקי, אז ההיסוסים נעלמו מאוחר מדי. היא לא פתחה את הדלת שוב.
היא לא תפתח שוב את הדלת עד שאלך, והיא מניחה, שבגלל חולשת
אופיי, אני אלך לי בעוד זמן קצר. אם לא, אני מניח שהיא תזמין
את הבריונים שלה או משהו כזה. אולי אפילו משטרה, למרות שיש לה
הרבה מאוד מה להסתיר - סה"כ, מי שיבוא זה שוטר אנלפבית, שאת
שאלותיו ישאל אותי ולא אותה. וגם אם ישאל אותה - היא תסובב
אותו על האצבע.
הסתובבתי מעם הדלת, נאנח. אינני זוכר את המידה בה הייתי מודע
לאותה גורליות פאטלית של הנקודה ההיא בזמן. אתם יודעים, יש
כאלה נקודות בחיים של כל אחד. אולי המימדים פה גדולים יחסית -
הרי הפעם לא מדובר על חברה לחיים, על קריירה, קניית בית, אלא
על דבר מאוד שונה ומוזר.
בימים ההם, המוזרות כבר לא היתה נדיר במיוחד בעולמי, אבל עדיין
לא התרגלתי. ואינני מדבר רק על מוזרות פלאית ומופלאה, או
עניינים מסתוריים וחידתיים, אלא גם בדברים הפרוזאים,
היומיומיים, הארציים, כמו אותו אדם שהלך באותו רגע ברחוב, לבוש
בחליפה, ביום קיץ ישראלי חם ומעיק, שגם אם לבשת מכנס קצר
וגופיה לא נמלטת מדביקותו.
האיש פנה אלי: "יש מאחור עץ, שמגיע עד למרפסת. אל תוותר. זכור
- זה לא רק בשבילך. התעלה מעל לחולשותיך.''
הבטתי בו. לא, למרות שהוא נראה מוכר, מעולם לא פגשתיו. הוא
הביט בי כאילו הכיר אותי וכאילו ידע היטב מה הוא אומר.
"מאיפה...?'' התחלתי לומר.
הוא נענע בראשו והניע ידו, כפוטר את השאלה כלא רלוונטית. שיערו
היה שחור-אפור ופניו כחולות העיניים מרשימות וסמכותיות, ביחוד
בחליפה מעונבת, וביחוד ביום קיץ ישראלי דביק.
"עשה את מה שאתה צריך לעשות. בלי מעצורים,'' הוא התחיל ללכת
משם. הסתכלתי אחריו כשהלך. הוא הסתובב לאחור לפני סיבוב הרחוב
הקרוב וקרא "אל תכשל," פנה ימינה ונעלם לו.
טוב, אולי לא פרוזאי, רגיל או יומיומי, אבל מה כבר פרוזאי רגיל
או יומיומי בחיי לאחרונה?
היא אישה גדולה. לא שמנה - מאסיבית. גבוהה ממני בראש. חזה גדול
וכבד אבל לא ממש מושכת, אלא אם כן אתם מאוד בעניין של חזה
גדול. גברית מדי, סך הכל. ויודעת להלחם. ביחוד עם פמוט שחור
ארוך וכבד בידה.
הפמוט השני, למרבה השמחה, היה בידי.
בלי דיבורים. קרב. טכני מאוד. אכזרי.
רגלי פעמה בכאב בשל מספר בעיטות צד, שנחסמו על ידי הפמוט. אך
גם שלה, מאותה סיבה.
אבל אצלה, הפנים דיממו. אצלי עוד לא.
עדיין לא.
עכשיו כן. מאותה סיבה - מכה עם הפמוט הכבד - מכה כדקירת חרב אל
פי הסגור. שיניים עדיין שלמות, כמדומני. שפתיים לא.
אבל להב רגלי הוטס במהירות ובדיוק אל צווארה, שאולי עקב שגיאת
הגאווה על פגיעתה המוצחת היה חשוף ולא מוגן - בעוד שההלם שלי
מהמכה הישירה בפנים הומר לתקיפה מדויקת, ההלם שלה, מתגובתי,
שיתק אותה לשניה שלמה, שהספיקה לי לבצע שתי התקפות קשות עם
הפמוט.
הראשונה נהדפה והשניה מעכה את רקתה.
זה נמשך כדקה וחצי, כל הסיפור הזה, אבל כדרכם של קרבות
אינטנסיביים כל כך, זה צרך אנרגיה רבה מאוד, והיה עמוס כמו שעה
שלמה של ריצה.
לקחתי את הזמן כשהתאוששתי. אין מה למהר יותר מדי. לא סביר
שמישהו בעולם הזה יחפש אותה. היא הרי ממש לא מהסביבה...
סרקתי את חדר הרחצה, תוך כדי שאני מחזיק מגבת לחה על פי
המדמם.
אני מחלים מאוד מהר כמובן.
גם היא, כמובן. מאוד מהר.
ממש מהר. ראיתי אותה פעם מצמיחה אצבע קטועה תוך שבוע. אם היא
לא מתה, אז עכשיו היא בודאי חוזרת להכרה.
אבל זה לא הטריד אותי יותר מדי. הייתי במצב סטואי, מתעלה שכזה,
כתוצאת לואי של הריכוז שהקרב דרש.
אני איש של יום ולילה מבחינות מסוימות: יצור שנראה פגיע וחסר
החלטיות או ביטחון או יצור שקול, קר כקרח והחלטי כתער חדש. אין
הרבה באמצע. רך כגבינה רכה או קשוח ומחוספס כאגוז קוקוס יבש -
דפקט אחד מני רבים אצלי.
מצאתי מה שחיפשתי בחדר הרחצה. פירקתי את החרסינה באחד הקירות
ומאחוריו מצאתי את הקופסה.
היא - היא לא ידעה שאני יודע. היא ידעה שאני חושד בה, שהיא
בגדה בה ולקחה איתה את הקופסה, אבל לודאות שלי היא לא היתה
ערוכה, כנראה. אם היא היתה מוכנה, קרוב לודאי, שקבלת הפנים
הראשונה ליד הדלת היא קצת יותר חריפה מ"טוס מפה". משהו שיותר
מזכיר את הירושימה.
הקופסה היתה קצת יותר קטנה מקופסת סיגריות. מה שבתוכה היה קטן
עוד יותר. לא פתחתי אותה. זה לא הזמן. חשתי בבירור שיש בה את
מה שאמור להיות בה - לא היה צורך לבדוק.
הלכתי למטבח והרוותי את צמאוני. במקרר היו פירות וכמה סוגי
גבינות. אכלתי, עם ככר לחם טוב שהיה שם. זיהיתי בקבוקון של
ליקר ערפל באחד הארונות, חבוי לו בין שלל בקבוקי יין, שמן
וחומץ. במחירו ניתן לקנות דירה קטנה בתל- אביב. פתחתי את
הבקבוק לפי כל כללי הטקס ורחרחתי בהנאה. האדים לבדם כבר שינו
לי את מצב התודעה וחושי החלו להתרחב ולהפתח.
עוד שאיפה וכל הבית הפך פועם בתודעתי, כמפה תלת מימדית העשויה
קוים עדינים ומרקמי צבע . מממ... בית מסקרן... יש בו כמה וכמה
סודות... וסכנות... אחת מהן נעה וזעה בקומה שמעל. אבל קשרתי
אותה היטב, לא דאגתי. שאלתי את עצמי האם להשאיר אותה כך
ולעזוב? היא עלולה למות מרעב. לא, קרוב לודאי שהיא תשתחרר
במהרה ואפילו תרדוף אותי. "עשה את מה שאתה צריך לעשות, בלי
מעצורים,'' נזכרתי בדברי אותו איש מחויט מסתורי. על קיר הסלון
היתה תלויה חרב. היא נראתה כחרב קישוט קצרה ומעוצבת, אבל בזכות
ליקר הערפל זיהיתי אותה כמשהו אחר לגמרי. רטט עבר בי כשחשבתי
על מה שהיה עשוי לקרות, אילולי הגחתי בהפתעה ובמהירות: עם חרב
שכזו בידה, לא היה לי שום סיכוי שבעולם.
קראו לה אובך. והיא אמרה בשקט: "אני אקלל אותך, אם תהרוג
אותי.''
הנהנתי. עם מעצורים, בלי מעצורים - זה בכל זאת לא דבר קל
בשבילי, להרוג מישהו.
היא הביטה בחרב באדישות מעושה, כדרכה. מבע מתנשא, כאילו שלא
היא זו שקשורה ועומדת למות.
"אתה יודע שהמוות בשבילי זה דבר מאוד זמני,'' היא אמרה באותו
טון. "ככה שלא רק שתקבל את קללתו של העומד למות, אלא גם ארדוף
אותך עד סוף ימיך.''
הקשבתי לה והנהנתי. אני יודע שייתכן שמה שהיא אומרת הוא נכון.
הבנתי גם ממישהו, שישנם שלל אמצעי נגד או דרכים אחרות לעצור
נשים כמותה, יעילות יותר מהריגה.
היא רק ביקשה שלא אעשה את זה עם החרב, שאשתמש ברעל, כדי שזה לא
יכאב.
רק אחר כך למדתי את הסיבה האמיתית.
כך, באחר צהריים חמים אחד, חסלתי חשבון של בגידה, השגתי את מה
שהיה שלי בזכות, וקניתי לי את הנמסיס שלי, שעוד עתידה לצער
אותי להפליא.
הצטיידתי בכסף, בתיק עם אוכל, בבקבוקון ליקר הערפל ובחרב. לא
השתהתי יותר בבית זה. יש בו סכנות רבות מדי, והלכתי לאחד
החדרים, על פי המעין-מפה שעדיין רטטה בראשי בהשפעת ליקר הערפל,
פתחתי שם ארון ריק וליטפתי את הדופן הפנימית. וכך, כמו בסיפורי
נארניה, התמוססה הדופן, וכר של עשב ירוק נפרס לפני, ונמלטתי
אליו מהחום התל- אביבי הלח.
"הו, הו, הו, ליקון השועל
קנית אומץ וגיבנת
וחרב של גיבור
האם מכרת סוס בזול
והחלפת בחמור?
חופש להשיג זה לא דבר קל
ליקון טוב, ליקון השועל.''
קראו לי ליקון, שיבוש של אליקו, שיבוש של אלי, קיצור של אליהו.
לעומת זאת, הכינוי "ליקון השועל" - ובכן, זה היה חדש לי.
"ליקון השועל", כך זימר לי הגמד הזעיר לצד הדרך הלבנה, שנמתחה
בין הגבעות המוריקות בהן הילכתי. ''הו, הו הו, זה לא דבר קל",
וכשם שהופיע, כך התפוגג ונעלם.
פרק 2:
http://stage.co.il/Stories/537246529
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.