"גבירתי...
הם מגיעים מכל החזיתות...
טנקים מקיפים את כל המוצבים הקדמיים...
גבירתי, אין מילים בפי לפשר התקרית הזאת...
יש לנו לפי שעה אלפי חללים, רבבות פצועים ומאות שבויים...
גבירתי, זאת השעה, את חייבת לתת את הפקודה..."

לפני 72 שעות...

- יום שבת, ה-6 באוקטובר, 12:00

יום כל-כך שקט בחוץ לא נראה הרבה זמן מעל שמי תל-אביב. רס"ן
יוסי מאירי התעורר משנת צהריים כשלצידו אשתו. משהו הפריע לו.
משהו הציק לו. הוא התבונן מבעד לוילונות הונציאנים שבחדר השינה
שלהם והסתכל על ענני הנוצה הדלים שבחוץ. עול כבד רכן מעליו,
משהו העיק על לבו והוא לא יכל לדעת מה זה. נגיעה קלה של בלה,
אשתו, הרתיע אותו.

"מה קרה יוסף?"

יוסי המשיך לבהות בשמים ולא ידע מה לענות. הוא לא ידע מה הפריע
לו. הוא כן ידע שמשהו רע הולך לקרות, והוא לא ידע מה לעשות עם
זה. "שום דבר בלה, יש לי קצת קיבה רכה היום. תמשיכי לנוח, יום
שבת היום".

- 13:10 בצהרי אותו היום

השעון של אלוף אלי זעירא הפסיק לעבוד. הוא הרהר במחשבותיו
הכבדות. הוא ידע. הוא ידע טוב מאוד מה הולך לקרות, הוא רק לא
יודע מתי. הוא גם לא ידע איפה. הוא הזהיר את ראש הממשלה, והוא
גם הזהיר את הרמטכ"ל ואת שר הבטחון. אבל הוא היה נבוך, נבוך
מעצם העובדה שעם כל הכוח והיכולת שלו ושל פקודיו, הוא לא ידע
להגיד מי, מה ואיפה. אלוף זעירא, בפעם הראשונה בחייו, חש בפחד
כה איום ונורא. פחד שאיש מחבריו לא ידע עוד מעולם. שעת ה-ש'
קרבה. אלי הריץ תרחישים רבים בראשו, אך מעולם לא תרחיש שכזה.
13:00 בצהריים, יום שבת. זה מתחיל...

- 13:50 בצהרי אותו היום

"אבי, אתה רואה את מה שאני רואה?"
"אלוהים ישמור!!! אביתר! תעלה מייד מול המג"ד בקשר! תברר את
העניין!"
"המג"ד! המג"ד! כאן מוצב סילבון, גזרה 65-77. האם שומע עבור?"
"מג"ד שומע, מה קורה שם אביתר?"
"המג"ד... אם עינינו לא מלאו נמלים, אני חושב שאנו צופים על
עשרות גדודי שריון וחיל רגליים... המג"ד! אנו חוטפים אש!
המג"ד! ..." דממה...
"אביתר! ענה! מוצב סילבון, האם מישהו שומע?! מוצב סילבון
ענו!"

- 13:55 בצהרי אותו היום

לשכתו של הרמטכ"ל הייתה ריקה. רק הוא ושר הבטחון ישבו שם.
האלוף אלי זעירא היה צריך להגיע לפני רבע שעה. הוא איחר. הם
פצחו בשיחת רעים, עד אשר יבוא האלוף. הם דיברו על דברים רבים.
מה שלום אשתו של הרמטכ"ל, איך המרגש בביתו של השר. הא ודא.
האלוף פרץ פנימה כשמאחוריו פמליה של חיילים. הוא עוד לא הצליח
לפרוץ את מיצרי פיו, והטלפונים התחילו לזרום בכל חדרי הלשכה של
הרמטכ"ל. הקריה, מקום כה שקט ונחמד בצהרי שבת, הפך בין רגע
לאחד המקומות הרועשים והגועשים ביותר שידע האנושות כולה.
חיילים רבים הוקפצו מבתיהם. מפקדים בכירים זרמו לקריה כמו נחיל
צרעות. ראש הממשלה הובהלה במיידית ללשכה בקריה.

- 14:40 בצהרי אותו היום

"בשעה 13:50 לערך, כוחות מצריים וסוריים פרצו את גבולות מדינת
ישראל, ושמו להם למטרה להחריב אותה עד ליסוד. כוחות שריון
ורגליים רבים אין-ספור עושים את דרכם מעבר לגבולות, וכוחותינו
אינם מצליחים להדוף אותם. כוחות מילואים רבים הוקפצו, אזעקות
רבות נשמעות בכל הרחובות בישראל. גדודי שריון עדיין נמצאים
בשלבי פריסה בצפון ובדרום. מחיל האוויר נמסר שמטוסי פאנטום
רבים החלו נופלים מהשמים כציפורים... אנו במצב חירום, אנו
בסכנת הכחדה. שאלוהים ישמור עלינו..."

"יוסי! יוסי! בוא מהר! ראש הממשלה בטלויזיה! אתה שמעת מה היא
אמרה זה עתה? יוסי!!!"

אבל זה היה ללא הועיל. יוסי כבר מזמן לא היה בבית. יוסי, כמו
שאר חבריו, הוקפץ במיידית לבסיס תל-נוף. יוסי ידע מה זה היה
שהציק לו קודם. קודם הוא הרגיש כאילו אבן כבדה מנשוא ישבה על
לבו. עכשיו לבו נמחץ, והאבן תפסה את מיקומו. יוסי ידע שסוף
השבוע הזה לא יגמר בטוב. יוסי ידע, שמשהו רע עוד יותר הולך
להתרחש... יוסי, כמו חבריו, נשלח לטייסת. אחד הטייסים הטובים
שחיל האוויר החזק בעולם ידע. אבל מה זה לעומת נחיל הצרעות שעשה
דרכו ללב ישראל, לירושלים.


- יום שלישי, ה-9 באוקטובר, 12:00 (לאחר 72 שעות)

"היום אנו ניצבים בפני סכנה קיומית. גבולותינו נפרצו, הגנותינו
הובסו. כוחותינו אינם עומדים במאמצי הלחימה ואט אט הם נשברים
ונסוגים. איבדנו את רוב הרמה, בסיני אנו סופגים אבידות קשות
מנשוא. מפקדים בכירים מדווחים כי סא"לים ואל"מים נופלים בקרבות
אוויר ואנו מתדרדרים במדרון תלול מאוד... אני לא יודע איך
להגיד לכם את זה, אבל זה הולך להיות קשה...

היום, לפני כשעה, ראש ממשלת ישראל ולצידה שר הבטחון הגיעו
להחלטה. ההחלטה הקשה ביותר שידעה מדינת ישראל והעם היהודי בכל
רחבי תבל. שר הבטחון התקשר אלי, סיפר לי את התוכנית, ופרצתי
בבכי. זה לא הולך להיות קל לבשר לכם, רבותי... רבותי, שר
הבטחון אמר לי ש"מצדה לא תיפול בשנית". קיבלתי הוראה מפורשת
לבחור את הטייס הטוב ביותר שיש לטייסת שלנו להציע, ולתת לו
הזדמנות של פעם אחת בחיים, הזדמנות שאני אבין טוב מאוד את
הסיבות אם הוא לא ירצה לקבל...

זה קשה לי, ואני בכל זאת אומרת זאת, וסלחו לי אם אזיל דמעה...

יוסי, נבחרת ברוב קולות המפקדים הבכירים לקחת על עצמך את
האחריות הגדולה ביותר שידע אי פעם בן אנוש על כדור הארץ הזה.
היום, ה-9 באוקטובר, 1973, ישראל הכריזה על מבצע "ברירת
שמשון". יוסי, אנו יוצאים בעוד שעה לערך. אם יש משהו שתרצה
לומר לאשתך, או למשפחה, אנא עשה זאת עכשיו. כל השאר, משוחררים
לעיסוקיהם הקודמים. מי יתן ואלוהים יעשה נס בישראל, לפני שתמות
נפשנו עם פלישתים..."

יוסי לא התקשר לאשתו, ולא דיבר עם בתו. יוסי לא דיבר אפילו עם
ממוניו. יוסי ידע את אשר הפילו בחלקו. יוסי התגייס לצה"ל בגלל
זה. הוא לא גיבור, והוא בכלל לא קרוב להיות שמשון, אבל הוא
יגשים את חלומו של שר הבטחון, ו"מצדה לא תיפול שנית", וישראל
לא תיפול ביד צוררים ומרצחים. ישראל לעד תשאר המדינה היהודית,
והוא ידאג שזה ישאר כך.

- 12:40, צהרי אותו היום

"המפקד, המטען הועמס על מטוס הפאנטום. הוא מוכן על מסלול
הנחיתה. הודעתי לרס"ן יוסי והוא בדרכו לכאן..."

"תודה רבה, בני."

"המפקד... זה נכון?"

"כן, בני. זה כנראה הסוף. הכפתור האדום... נלחץ".

- 13:00, צהרי אותו היום

מטוס פאנטום ישראלי חורך את השמיים מעל רמת הגולן במהירות שיא.
ביחס למטען שהוא סוחב מתחת לגחון, הוא בהחלט מהיר לעומת מטוס
ללא מטען שכזה. יוסי ידע כעת מה ישב על לבו. יוסי ידע כעת, כי
הוא הדבר היחידי המפריד בין... הוא אפילו לא יכול לחשוב את זה.
הוא לא יכול לדמיין. "חורבן בית שלישי"...

"אלוהים? איפה אתה? שישה מיליון יהודים זעקו לך לפני שלושה
עשורים! כעת מיליוני יהודים נוספים זועקים לך. למה לעזאזל אתה
לא מקשיב? מה אתה רוצה שיקרה?! כמה בתי מקדש אתה רוצה להחריב?
כמה גופות אתה רוצה להערים? כמה דם... אתה רוצה לשפוך?" למה
אלוהים לא הבין שההבדל בין ישראל למדינות ערב זה שמדינות ערב
יכולות לספוג הפסד, זה לא יפריע להם. אבל אם ישראל תספוג הפסד,
זה הדבר האחרון שישראל אי פעם תספוג...

"אלוהים, שמור על אשתי ועל בתי. שמור על עם ישראל. שמור על
הבית שלי. שמור לי על המדינה. בבקשה ממך. היום, הפקידו בידי
כוח הרס כה כבד שאפילו אתה לא היית יכול לייצר... תסלח לי..."
ודמעות חנקו את גרונו.


שלושה צפצופים מהירים חתכו את האווירה המתוחה בה שהה יוסי. "מה
לעז..." קול נפץ עז שבר את המרקם העדין של השמים מעל רמת
הגולן...

- 13:05

"גבירתי...
טיל קרקע אוויר סורי הפיל את הפאנטום...
אני מצטער. מי יתן ונראה נס היום..."

"לא נורא דדו. עדיין לא אבדה תקווה. יש עוד אחד..."