יושב לי לבד בתוך החדר הקר,
ופתאום נזכר,
בך...
בשפתייך הרכות הענוגות,
ואיך בשפתיים שלי היו הן נוגעות,
והייתי ממריא מעבר לשמיים על עננה של רגשות...
נזכר...
בחיבוק חם ואוהב,
איך את ידייך סביבי היית כורכת,
ואני בתוך הרגע הייתי שבוי, לעולם לא רציתי ללכת,
לעולם לא לעזוב, תמיד לאהוב...
נזכר,
איך את שערך אל תוך פניי היית מנערת
וריחו היה כה טהור שלזמן היה גורם לעצור מלכת,
ולרגע קט אחד היה גורם לכל דאגותיי,
להיעלם,
להתנדף כמו עלה ברוח, בתקופת השלכת...
נזכר,
בלילה קר כשהלכנו ברחוב לבד,
יד ביד,
ואני לרגע הפסקתי ללכת,
אלייך רכנתי,
ולאוזנך לחשתי,
מילות אהבה חמות ומתוקות,
על לילותיי טרופי החלומות,
עלייך...
ועל איך שלנצח הייתי רוצה שנהיה אוהבים,
ואיך הייתי רוצה,
שהנשיקה שתיכף תבוא,
תמשיך לעולמים...
יושב ונזכר,
ולי פה כה לבד בחדר הקר,
ולמה הלכת ממני ילדה?
לנפש שלי עכשיו לא קל להיות בודדה...