בתיה הסתכלה על הסכין כאילו הוא היה כל עולמה. בו תלויים עכשיו
החיים שלה - או יותר נכון, מותה. עיניה הגדולות שלחו בו מבט
אמיץ - כאומר "אני משתוקקת להכניס אותך ישר ללב."
היא הפכה אותו והעבירה אותו מיד ליד, מסתכלת עליו מקרוב,
כבוחנת אם הוא ראוי להיות אחראי למותה.
פתאום עיניה הקרות יצאו מחוריהן והיא נראתה מטורפת. רצונה לשים
קץ לחייה, היה ברור עכשיו לכל מי שהיה רואה אותה במצב הזה, אבל
היא הייתה שם לבד.
עיניה הפכו למפחידות ומפוחדות גם יחד, השילוב שהיה ניתן למצוא
בה כל פעם שנמצאה בסביבת אביה.

"שלא תגידי לי אף פעם 'לא'!!" הוא צעק עליה וחנק אותה באותו
הזמן. הוא דחף אותה לקיר בכל כוחו וחנק אותה. בתיה היה בטוחה
שהיה הורג אותה לולא היה זקוק לכסף של אמה. "שלא תעזי אפילו!"
הוא שאג.
בתיה התקשתה לנשום תחת ידיו הקשות, הקרות והמגושמות של אביה.
היא פלטה צעקות חנוקות שנשמעו בקושי, בטח לא כשהוא דיבר אליה.
אבא שלה היה שיכור וירק לכל הכיוונים.
"מחר את חוזרת עם הכסף... אם את לא רוצה לסבול יותר!!!"

בתיה חזרה אל הסכין. היא החזיקה את הסכין בידה הימנית והעבירה
את ידה השמאלית על שיני הסכין.

כשבתיה נכנסה לחדר של אמה, היא התבכיינה. עיניה היו אדומות,
אפה ורוד ועיניה רטובות כמו תמיד.
"חה! כסף הוא רוצה?" אמה צחקה צחוק מאולץ, וניגבה את בדמעות.
בתיה הנהנה באיטיות.
"בחיים לא!" היא סננה.
"הוא כמעט הרג אותי..." היא ניסתה לשכנעה.
"אם היה לי כסף, בתיה, הייתי קונה חבילת סיגריות  מחו"ל, כך
שאין על מה לדבר. אבל גם ככה אין לי גרוש עלי."
בתיה הרגישה צריבה חזקה בלב. לא איכפת לאימא שלה אם אבא שלה
יחנוק אותה למוות.

בתיה עדיין החזיקה את הסכין. היא התחילה לחתוך את המפה. המפה
נחתכה בקלות ולרגע היא ממש רצתה להעביר ככה את הסכין על ידה.
היא עשתה עוד ועוד חתכים במפה. עיניה המטרפות נהנו להזיק למפה.
אם תכניס את הסכין אל לב ליבה, לא תצטרך יותר לראות את בקבוקי
האלכוהול של אביה או את הדמעות הגדולות של אמה ומבטה העצלני.
היא המשיכה במעשיה עד שמבטו של אמיר נגלה לעיניה.

"אני אוהב אותך." הוא אמר, סתם כך, כשישבו על שפת הים והסתכלו
על השקיעה. "אני כל כך אוהב אותך." היא ידעה שהוא מתכוון לכך.
היא אהבה אותו, אבל משום מה אף פעם לא הצליחה להגיד לו את זה
כהלכה. "בחיים שלא תעזי לחשוב על זה אפילו." אמר וחייך. אחרי
זה רכן אליה ונישק לה פעם אחת על שפתייה היבשות וחיבק אותה
חיבוק ענק, שאף פעם לא העניקו לה.

בתיה חזרה אל הסכין. הפעם הסכין שכבה על השולחן בשקט. בתיה
החליטה להשאיר אותו שם. היא יצאה מהמטבח, מהדירה, מהבית. היא
רצה ברחובות, הרחק משם. היא רצה ורצה. היא התעייפה עד מאוד
ושרירי רגליה היו צועקים אם היה להם פה. אבל היא המשיכה. הגבעה
כבר לא רחוק... היא הגיעה לגבעה. היא טיפסה עליה עם כוחותיה
האחרונים ואז נשרה על המקום הכי גבוה על גבעה. היא הסתכלה למטה
על הבתים הקטנים.

"את הצלת את החיים שלי," אמרה חברתה הטובה ביותר, קרין. "אם לא
היית מספרת אז להורים שלי על הסמים... מי יודע לאן הייתי
מדרדרת היום."
בתיה לא הגיבה.
"בתיה, אם אי פעם תרצי לגמור את חייך, תהיי מודעת לעובדה שאני
אסיים את שלי, מיד אחרייך. תהיי אחראית למותי."

הזיכרון הזה העלה חיוך על פניה של בתיה. לא היה לה שום רצון
להזיק לחברתה. אך החיוך נמחק תוך שנייה, כשנזכרה בקולה הקר של
הקריינית  בחדשות הטלוויזיה. זה היה בדיוק באותו ערב שבילתה עם
קרין.

"נער בן ארבע עשרה לקח מנת יתר של אקסטזי אתמול בשעה 11:30 ,
הוריו ההמומים גמרו את חייהם מיד אחריו, בביתם."

'לא', היא אמרה לעצמה. 'אסור לי לעשות את זה!'
בתיה כמה ממקום ישיבתה. היא התחילה ללכת לכיוון הבית, תוך שהיא
שוקעת במחשבות על האנשים הטובים האחדים שפגשה בחייה. היא חשבה
על אחותה הקטנה, שנשלחה למוסד. אחותה לא סבלה את העבירה בבית,
עוד כשהוריה היו נשואים. בתיה נעשתה ממש עצובה כשדמיינה את
הפרצוף העצוב של אחותה, אם תשמע על ההתאבדות שלה. בתיה הייתה
שקועה כל כך במחשבות עד שלא שמה לב שהיא הולכת על כביש.

פתאום נשמע רעש עצום מצד שמאל. היא הפנתה את מבטה שמאלה.
היא עוד הספיקה למלמל: "אמיר, אני אוהבת אותך!" ואז היא נפלה.
מיד אחר כך היא שמעה צעקה של ילד קטן. כל הסובבים הפנו את מבטם
אל הילדה השוכבת על הכביש. פיותיהם היו פעורים, כאילו שזה מחזה
נדיר.
הנהג אפילו לא עצר לראות מה קרה. הוא המשיך לנסוע תוך שגלגלי
המכונית דורכים על גופתה של ילדה בת 14.
היא אמרה:
"אני אוהבת אותו... רק תגידו לאמיר שאני אוהבת אותו...
בבקשה..."
אמו של הילד הקטן סובבה את ראשו לצד אחר. היא לא רצתה שיהיו לו
"סיוטי לילה". בתיה דיממה לכל הכיוונים, אך ראשה היה אדום
במיוחד.
תוך ידיעה שאמיר יודע שהיא אוהבת אותו בכל ליבה, למרות שאף פעם
לא הצליחה לומר לו זאת, היא הלכה לעולמה בשלווה.
האנשים מסביב המשיכו ללכת לדרכם. רק הכביש בכה עם דמעות בצבע
בורדו זוהר.