לא אוהבת לישון
לרוחב המיטה
לא אוהבת ימי חורף קפואים
נמאס לי לחגוג את יום האהבה
עם חברות טובות
חבורת  פמינסטיות נאורות  
נמאס לי מכל המסכות
שאני עוטה על עצמי
נמאס לי לרכך את עצמי
ולהעמיד פנים
שאני מישהי שאינה אני
רק כדי שלאנשים אחרים
יהיה קל יותר לעכל אותי

יודעת רק דבר אחד
שהלבד הזה
מסמיך את דמי
יודעת שאם עוד ליל שישי
אבלה באיתור חתיכים
תולה את ההצלחה
במבטים, בקריצות
ברמיזות שלפעמים ממש מגעילות
אשתגע

סותרת אני את עצמי,
לכך אני מודעת
רוצה מישהו שאוכל בזרועותיו
להישבר ולהיבנות מחדש

החיפוש הקודח הזה
אחר סיכוי לאהבה
מתיש אותי שישי אחר שישי  
שבת אחר שבת

אני מרגישה כאילו משהו למעלה
משחק בי
נותן בי את מכותיו
לוקח ממני אנשים קרובים ללבי
ולא נותן לי מישהו
לאהוב  
ביום ובעיקר בליל...

לברמן מיום שישי  לפני כחודש בצ'ס,
למה איתי רקדת ,מבטים נעצת ואז  נעלמת?