הצופר פילח את הריק שבין חוטי מחשבותיך. ואז עד צפירה ועוד
אחת, כנראה שנהג הקטר הבחין במשהו על המסילה; אישה מיואשת, גבר
מתוסכל, מסומם חולם, מהירות רבה, משקל עצום, בום , חריקת
בלמים. ואז דמיינת לעצמך מבזקי חדשות ואת עצמך אומר- הייתי
שם.

לא היה בום ולא חריקת בלמים. הרכבת המשיכה לדהור דרומה במהירות
מבלבלת. היה קשה לקבל את העובדה שהרכבת נעה מהר יותר מהמחשבות
שלך. אבל אתה ניחמת את עצמך ואמרת בלבך שלרכבת זה בטח יותר קל,
שהרי היא עוברת על מסילות ברורות, מוצקות, מתכתיות, מבריקות,
ישרות וללא הצטלבויות. ואילו המחשבות שלך היו מבולבלות כמו
ראשה, רכות כמו שדיה, פלאסטיות כמו הקונדומים המשומשים שנמצאו,
דהויות כמו עיניה כשסגרת את הדלת.

ואז על זכוכיות המשקפיים שלך ראית סימני גשם שבישרו על ענני
הבכי בתוך ראשך או לבך, או עיניך, או הזין שלך. או שבכלל על
הגב שלך שעוד היו עליו שריטות ציפורניה מהפעם האחרונה. הפעם
האחרונה ששכבתם או שהזדיינתם, שדפקת אותה או שדפקה אותך, או
שבכלל עשיתם אהבה.

בשני אופנים שונים לגמרי ראית את עצמך בנסיעה זו:
א) כילד קטן, כמו טווס שנוצותיו נרטבו, כמובס החוזר לארצו
ומבטו מושפל.
ב)  כגיבור חייל שחזר מקרב שההפסד בו בכבוד - כניצחון הוא.

ואז לפתע אתה חושב על כך שבטח המדים שאתה לובש החלו להשפיע,
שהרי כל אחד משני הדימויים הללו קשור איכשהו, באופן ישיר מדי,
לחיילות.

אתה חוזר הביתה, בית קטן, דירה נחמדה בשכונה חביבה בבאר שבע.
אמך לבטח תופתע כאשר תראה אותך בבית באמצע השבוע ואז תצטרך
להסביר לה שאתה חוזר הביתה, לבד. ואז היא תשאל אותך למה, ואתה
תתלבט, תתבייש, תפחד לספר לה. על הטעות שנעשתה, על הפוגע
והנפגע, על התוצאות. עדיין לא החלטת אם לשתף מישהו בנסיבות.
בכלל, תמיד עניין אותך - מה יביא אם כלשהי לדרגת אמוציות גבוהה
יותר: הבושה מבן שבגד או המבוכה בבן שנבגד.