ל - ד'

א. אוברטורה.

עומדת שם, מעט (כל כך מעט), מחוץ לטווח אצבעותיי. מביטה מלמעלה
על שלל הבחורים הנופלים לרגליה כתאנים בשלות באמצע יולי.
"ממלכתי בעבור גבר!" היא זורקת בחיוך מתריס, זוקפת סנטר וחצי
גבה. ואיש אינו רואה מבעד לגווה הזקוף, שהיא עומדת על מים,
עומדים בתוכה. ואיש אינו אומד במדויק את המרחק מכאן ועד לבה.
ואיש אינו, ואיש אינו - "ממלכתי בעבור גבר!" היא זורקת בחיוך
מתריס. רעד קל בקצה נחיר.
וכל מי שנוגע בה, מאבד אצבע, אם לא את כל היד. ורק היא לבדה
יודעת שזו אך אגדה. היא והכלבה הצמרירית שבחיקה, המריחה זיוף
מקילומטרים, ומתחפשת לאריה. (אם כי ילדים - זה נכון, אולי -
מאבדים אצלה משהו בפנים, רגע קצר לפני שהיא מעבדת אותם לכדי
זכרונות חלביים-מרירים).
ואחת לאיזה זמן, מגיע מישהו נכון לזמן, איזה אביר לבוש לבן
(אולי), והיא לוחשת לו את צירוף האותיות - נותנת לו לצוף בין
החומות, בחיבוקה החם.
ואם יקשיב היטב הוא יגלה, את האיזון השברירי שבין נזילות הפנים
לבין קשיות המעטה. והיא - תקרא אותו בנגיעה.
וכל מי שנוגע בה, מקבל תווים של אור עוברים דרכה.
לפעמים היא שוכחת להשאיר בצד קצת, לעצמה. תווים של אור באים
דרכה.
והיא - בכלל חולמת מטבעה - אורגת מציאות לעולמה, מלכת-כוכבים
של ים וקיץ. (ושל תאנים בשלות באמצע יולי).


ב. גוף (תנועה שניה).

אחת עשרה וחצי בבוקר. היום כבר צבר את תנופתו. (תמיד זה מפתיע
אותי, שכל-כך מוקדם) אנשים מקימים רעש בפעלתנותם, בדיבוריהם
העולים מהרחוב, בטרטור מכוניותיהם. (תמיד זה מפתיע אותי,
שכל-כך מוקדם) העולם זז. תנועותיו מגיעות אליי מבעד לדוק שפרשה
סביבי המחלה, המתחיל כעת להתפוגג, לאט-לאט.
(גם את בעבודה כעת, ואני) מפקיר את גופי לשמש החורפית, מתמסר
לה כל עוד היא כאן. רגוע עכשיו.
נבהלת הלילה. איזה שיתוק-ניתוק תפס-חבק אותך. צפית שאולי יבוא,
היית מוכנה, אבל רק בתיאוריה. (רציתי ללטף אך) אברייך התקשו,
והשינה בלעה אותך מיד.
כשהתעוררנו, תמהת על שנשארתי, (על שלא פיניתי אותך מדרכי), אך
אין על מה לתמוה. אשה יפה, מלכת-כוכבים, לא קראת לי כדי שאברח.
אם זו הייתה הכוונה, מלכתחילה לא הייתי בא, (לא הייתי מגיע
לעיר הזו עכשיו), לא הייתי קורא לך גם.
נכון (הכל נכון)- צריך לאט צריך, ברוגע, כדאי לשמור על המרחב.
זה הגוף שלי, שלא מוכן להינתק ממך, שכבר עכשיו מבין דברים
שלראש, עם כל האינטליגנציה שלו, יקח עוד זמן לקלוט. צריך לנשום
עכשיו, זה הכל בנשימות...

(וכשאנחנו שוכבים, משתרבבים לו צעדים שרקד עם אחרת. רשמי
תנועותיה עוד ניכרים מעט בגופו, רקמות צלקתיות טריות. הוא
מחלים מפצע-לא-לי. אל תרתעי, אני אומרת לעצמי, זה נכון עכשיו.
הוא עוד יהיה שלי).


ג. גוף (תנועה שלישית).

והגוף יודע. (עוד שבוע וחצי חולף ו)ידיי כבר למדו אותך כמעט
מכל כוון, וממשיכות לשנן לעצמן את קווייך כשאינך. טבורי נקשר
בטבורך, חיבוקייך בוראים לי עולם. 'שפוי זה טוב', אני מגלגל את
הרעיון החדש הלוך ושוב בראשי.
פעם היינו חיות פרא, את ואני. חושינו היו צלולים, ויכולנו
לזהות אדם על פי חוש ריח. וידענו לכאוב, וידענו ללקק פצעינו.
ושרידים מכך צפו כששכבנו, עלו בך ברוך עת אמרת חרש, "כמה דאגות
בגוף אחד", ונשקת על שפתיי. את זוכרת? זוכרת שאמרת?

(הזמן עושה מה שזמן תמיד עושה), ואני שלך, אך לבי עדיין לא.
רוצה לתת לך אותו, (רוצה) לדעת שאתן, (יודע ש)תתני בי את שלך,
אך - עוד מעט.
ישנם עוד לחצים שצריך לשחרר, עוד פצעים שצריכים להגליד, עוד
מקומות שצריכים לעזוב. סופית (ודי. עכשיו אני מעצבן את
שנינו).

לפני שהייתי ארכיאולוג של רגשות, הייתי ילד.


ד. פינאלה.

על אריזת לבה שלט אזהרה: 'לשמור הרחק מהישג ידם של ילדים'.
ואני הייתי ילד, שכמו כל ילד - יודע שהוא כבר גדול. לכן המלים
האלו (שלא ממש הבנתי), ודאי לא כוונו אלי.
והיא, בהיותה חולמת, לרגע שכחה.
ולא ידעתי מה לעשות עם כל העושר שקיבלתי, אבל התנהגתי כמו גדול
(עשיתי פרצופים של מבוגר). וכל-כך רצינו להאמין, עד שכמעט היה
אפשר.
ולילה אחד (הלכתי להביא את לבי ו)שכחתי את התחפושת בבית.

ברגע אחד היא הבינה.

ורגע אחריו, בחמלה עטופה קשיות גדולה של נסיון, שלחה אותי מלכת
הכוכבים מעל פניה.
וכמו כל ילד, רציתי מה שאין לי. (אין לי), למרות שהיא אמרה,
"יש בך כל-כך הרבה", אמרה, "יש בך ויש לך כל מה שתרצה".
אני לומד לאט, רוצה לומר - אבל בטוח. כבר קצת גדול בכל זאת,
יודע לא למשוך לה בצמות, עד שלא אדע.

ה. אפילוג.

אני זוכר בעיקר את האור בפנייך. נדמה כי שנים נדחסו בחודשים
שחלפו מאז, והכל שוב תלוש כחלום. משוטט ברחובותיה של העיר
העתיקה, וזה 'כאן' לי, אך מה'כאנים' הרחוקים. כאילו רק דימיתי
להיות בה,
לצפות בים ממרפסת חדרך בשמש בוקר חורפית, ואת בפנים -
מתארגנת.
אמרתי טוב לי אתך, אמרתי
נכון לי, אמרתי
נוח. אבל