צלצול שמפתיע אותי,
ולראות את השם שלך על הצג
ולרגע להריח את הניחוח הנשכח שלך,
שהיה בשבילי הרבה מאוד דברים בתקופה אחרת.
לשמוע את הקול שלך, את דרך- הדיבור שלך
האושר שפתאום מציף אותי. שמחה- געגוע- אולי גאוה,
הפתעת אותי, זה הכל.
חושבת כמה טוב שלא רואים רגשות בטלפון.
חושבת שאני בפסגת העולם הריגשי,
אחרי חודשים בהם לא הרגשתי בכלל.
לחות שמיועדת במיוחד למצבים כאלו
מייצבת את העדשה בעיניי,
והרעשים מסביבי, מישהי ששואלת אותי מה נשמע,
מתרככים כצליל עמום,
ורק הדיבור שלך,
מנסה למצוא את התשובות השנונות, אולי המתאימות.
לא רוצה לאבד את השיחה איתך,
והדממה שמופיעה משום-מקום באמצע בשיחה מפתיעה אותי,
מלחיצה אותי.
יכולנו לדבר על המצב הפוליטי,
על החום, על העבודה, על עוד מאה דברים
שיש לך מה להגיד עליהם ולי לענות אליהם בציניות מתבקשת.
שתיים - אולי שלוש שניות של שקט באמצע השיחה,
כמו תהום כשלא מכירים את הדרך בחזרה.  
קובעים לסוף-השבוע הבא, אני פולטת אנחת-רווחה.
מאושרת, מחוייכת, לא מתכוונת ללחוץ על מקש הסגירה
ומשאירה לך את  ניתוק השיחה.
ואושר מחליף-פניו לדאגה,
אולי לא הייתי מספיק כובשת ומקסימה
בזמן שאני מכבה את הטלפון
כדי לשמור עליך בשיחות נכנסות שלי לתקופה ארוכה.
ערב אחר- כך אני לא מרוכזת, מעבדת בראש את המילים.
מנסה להיזכר בקלסתרון פניך, בטונים של קולך.