שרי ישבה מול המחשב של דודיה העשירים ושיחקה ב"סימס". הוריה
מתו בשנה שעברה בתאונת דרכים... אך גם כשהיו חיים, היו עניים
מאוד. יחסית אליהם, דודיה היו עשירים מאוד. הם אימצו אותה, כי
הרי נהייתה יתומה. היה להם בן אחד, בן 10, אך שרי לא אהבה אותו
במיוחד. היא הרגישה שהיא לא שייכת לבית הזה.
מאז שעברה, שום דבר לא הלך לה טוב. הזיכרונות המרים על אביה
ואמה הכבידו עוד יותר על הכאב ה"רגיל". הטלוויזיה הענקית,
הפליינסטיישן והסטריו בסלון החדש, כלל לא הרשימו אותה.
פעם רצתה בכל ליבה שהוריה ימותו וגם פעם רצתה שיהיה לה בית
כזה, בדיוק כמו של דודיה. אך עכשיו - כשזה קרה - היא לא ידעה
אם היא מרוצה מזה.
חברות לא היו לה במקום החדש, לא חברות שאפשר לסמוך עליהן. בנים
נצמדו אליה בכל אפשרות... אך מבט הטרור שלה הרחיק אותם
במהירות, אחד אחד. השירים שהשמיעו ברדיו עיצבנו אותה, אך היא
לא יכלה לשמוע מוסיקה אחרת - הרי דודיה יחשבו שהיא מטורפת.
אבל מה שלא יעשו - היא כבר ידעה. היא ידעה שמאז האסון, הכל
הולך ומשתבש. היא ידעה בדיוק לאן היא מדרדרת, היא לא הייתה
תמימה. אקסטזי היא ניסתה כבר לא פעם, ואפילו לקחה על עצמה
אחראיות בעניין... היא ידעה שהיא תתמכר בקרוב, בקרוב מאוד.
שום דבר לא הלך כרצונה.
ואז - אז זה קרה. באותו ערב מול המחשב. פתאום ניתנה לה האפשרות
לשלוט על האנשים במחשב. לענות אותם. להתעלל בהם. שום דבר לא
הזיז לה, מלבד להזיק ולהציק להם. מלבד להיות אלוהים.
וככה, במבט מפחיד וחיוך עקום (אכזרי אפילו), היא בנתה לאנשי
"הסימס" בית גדול, בדיוק כמו של דודיה. אחר כך בנתה מרפסת...
וקומה שנייה. ואחר כך הוסיפה בריכה בחוץ. ואז היא שלחה את
הילדה הקטנה בשם Sarah היישר לבריכה.
הילדה שחתה בהנאה. ואז - אין בכלל שאלה, אם הילדה לא הייתה
ווירטואלית, היא הייתה נדהמת - שרי לקחה את המדרגות שהיו
בבריכה ולחצה על "delete" במקלדת. ואז ... ואז הילדה לא ידעה
איך לצאת. ונחשו מה? שרי התביעה אותה. שרי, החלשה והמרה,
הצליחה להרוג מישהו. מישהו ווירטואלי אומנם, אך גם זה מישהו.
מצבה עמדה ממש על קצות הבריכה. שרי חייכה חיוך של ניצחון. היא
ניצחה את החיים.
ככה - לבד - בבית הענק של דודיה, היא ישבה וצחקקה בכל צרוד את
צחוק המוות. היא קברה את עצמה, במחשב. |