"תבלום, תבלום" קראתי לו כשהוא דוהר ב-120 קמ"ש לקראת רמזור
אדום מנצנץ. "את הבלימה באוטו שלי את לא תרגישי".
ממש לא. רק את הקרביים שלי, שמשתוללים כמו טייפון עצבני בשניה
וחצי לפני שפורצים ככה לצומת, בעצירה התאבדותית.
כשנוסעים עם מישהו כמו אבא שלי, עדיף לשים אוזניות של בוסה (לא
מפרסמת שום דבר!), לעצום טוב טוב את העיניים ולקוות שנצא מזה
בחיים.
הוא אמר שלא דרסנו חתול. ואז בירבר על ההיסטוריה שלו עם חיות
וגלגלים. טען שמה שהרגשנו לא היה חתול, ולא כלב - סתם בור, אבל
הוא מילט עצמו יפה מכל זה.  
בא לי לדרוס אחד להוכיח לו שהוא משקר. לא שאעשה זאת, אבל סתם
כדי להראות לו שמה שהרגשנו כן היה חתול (בערים לא נתקלים יותר
בכלבים דרוסים, חתולים הרבה יותר נפוצים ואני הולכת עם
הסטטיסטיקה, כמה שלא מתאים לי אמנם).
אמר שפעם דרס חיה ולא הרג אותה. איזה גור צ'יוואווה שהיה באופן
מקרי בכביש ואז... פאוזה דרמטית שמשם כבר ידעתי שהוא רוקם עוד
מעשיה.
אני עדיין חושבת שהוא דרס את החתול אבל עקב הראייה הכושלת שלו
הוא אפילו לא שם לב. ואני? בכלל לא ראיתי שום דבר. סתם ישבתי
בכיסא שלי כמו כדור קטן, מגלגלת לי בראש תמונות של מה יקרה
בעקבות הסיכון הזה שאני לוקחת.
אולי לא דרס חתול, אולי אני סתם, הולכת עם ההסתברויות.