כשהיא פסעה בשביל הפרחים עם שמלתה האדומה
גם היום הוא זוכר את זה, אחרי שנים כה רבות
עדיין מריח את עלי הורדים הלבנים
שומע את רגליה היחפות פוסעות
בשביל הפרחים ברכות מדהימה
רואה בראשו את שמלתה האדומה
מושלמת כמו נתפרה אך ורק למענה
שיערה החום גולש על כתפייה
ועינייה הירוקות כמו מעולם לא דמעו
היא מאושרת
האישה שאהב סופסוף מאושרת
בין ענן לענן הוא מחייך לעצמו
זוכר את הימים בהם גרם לה אושר
ועכשיו
היום
מסתכל בעצב מלמעלה
רואה אותה שוכבת במיטה עם הכותונת הלבנה
גברים זרים נכנסים יוצאים
גם אם היא מדממת זה לא משנה
הדמעות זולגות מעצמן
המחשבות נדמו כמו ליבה - ביום שמת והפכה לזונה
נשמתה מזמן עזבה
היא חיה בעולם אחר
מתה בעולם אחר
פחות כואב
ברגע אחד הכל נלקח
הכל פסק וכל האושר השמיימי נעלם כלא היה
תמיד חשבה שסיפורים כאלה יש רק בשירים
בדמיונו החולני של הכותב
שחי בכלא של שקרים
ולפתע, כשמרגישה את זה כ"כ קרוב
כשבשרה פצוע רק מעצם המחשבה שהוא איננו
היא נודמת
נותנת לעולם לזיין אותה בשקט
לשעון החול האכזרי לחמוק בין אצבעותייה
מחכה עד שכל שערותייה יפלו ארצה
ואז, בשלווה
ברוגע העוטף את הדממה
היא תמות...