סופם של התאומים/ בן-חורין

השעון שלי תמיד מאחר כ-5 דקות , על מנת שלא אאחר לעבודה.הבעיה
שאני כבר הפנמתי את העובדה הזו,כך שאני תמיד יוצא 5 דקות לאחר
הזמן ושוב מאחר . אני נחשב לעובד די טוב בחברת הנדל"ן שבה אני
עובד. מבחינתי העבודה במגדלי התאומים היא פריצת דרך מדהימה.
אני לא צריך לנסוע שעות עד שאני מגיע למקום העבודה,יש לי משרד
משלי בקומה ה-106 .
העבודה לא קלה , וצריך לדעת לשאת ולתת עם לקוחות , בעיקר
לקוחות מסוימים. זו הרבה עבודה של התחנפות ודווקא בזה אני לא
מצטיין.
עכשיו אני קצת יותר למעלה מקומה 106 בעקבות איזשהו פיצוץ שקרה
ואני מקווה שמה שאני כותב כאן יוכל לעבור העברה לשפת בני
הארץ.
באותו היום מיהרתי לעבודה , היה לי ים דברים לעשות , רוברט
השומר נראה עצבני כתמיד , מליסה נעצה בי עיניים חושקות ואני
העדפתי לדחות את נעיצת מבטי לאחר שהיא עברה אותי וחשפה זוג
רגליים ארוכות וחלקות.
אני צריך להזמין אותה לאיזה קפה , אני לא חושב שהיא תסרב לי.
הגעתי למשרד קצת באיחור ( למרות כל הרמאויות העצמיות ) , כשאנט
האחראית תקעה בי מבט תוכחה , שבעצם אמר ללא מילים - או שתתחיל
לבוא בזמן או שתשאר בבית.
הניירת שחיכתה לי לא היתה מעודדת במיוחד . עשיתי טלפון לחברת
מריוט אנד סימון בע"מ בקשר למכירת איזשהו מגרש שברשותם.
כשהתקשרתי שוב לאשר את הצעת המחיר נשמע בחוץ קול מטוסים , אבל
ממש קרוב אלי ומיד אחר כך נשמע פיצוץ , הקירות במשרדי נסדקו
ואש פשטה בחדר תוך התפוצצויות מעצבנות.
למזלי קווי הטלפון לא התנתקו כך שהספקתי לאשר את הצעת המחיר.
אחרי זה העפתי מבט מסביב , אולי אוכל להגיע למעלית , אלא שמבט
פנימה לעבר המסדרון דרך העשן שמסביב, הצלחתי להבחין שבמקום
המעלית ישנו חור.
בתכלס זה היה מצב נתון , לא ממש עניין אותי איך זה קרה , למדתי
ב-30 שנות חיי עד עתה להבין שאין טעם לשאול שאלות למה קורים
דברים,הם פשוט קורים וזהו , לא לכל דבר יש הסבר.
בינתיים האש התקרבה אליי, פתחתי את החלונות עד הסוף , שלפחות
יצא העשן. עשיתי הערכת מצב מהירה והבנתי שבחיים אני כבר לא
אשאר.
אז חשבתי לעצמי , אם כבר למות , אז למות עם מליסה , אלא
שהטלפון שלה לא עבד.
התחלתי קצת להשתעל , היה גם כזה ריח מסריח של כל מיני דברים
נשרפים,אז לקחתי את המטהר אויר , לפחות נרגיש ריח טוב לקראת
הסוף.
המזל שלי שמיקמתי את המיחם קרוב לחלון , כדי שבהפסקות הקפה
אוכל לצפות על העיר הגועשת מתחתי , אז עשיתי לי קפה בכוס
פלסטיק מתכלה
והדלקתי לי סיגריה. ככה אפשר לחשוב יותר בבהירות. כעיקרון היו
בידי שתי אפשרויות , לקפוץ למטה ואז אני מרויח בערך דקה של
צניחה חופשית ,שזו חוויה מדהימה שעשיתי אותה כמה פעמים במהלך
חיי או שאני יכול להיחנק מהעשן או להישרף באש.
האש לא ממש התחשבה בהפסקה שלי , חוצפנית שכמוה והתקדמה לעברי
בזריזות. מיהרתי לגמור את הקפה , כיביתי את הסיגריה
במאפרה,ביצעתי כיבוי צופי לעבר האש בעזרת מימי השלפוחית שלי
שלאחר הקפה, והכנתי את עצמי לקפיצה. חבל שלא היתה לי אפשרות
לכתוב מכתב , בכל זאת זו מעין התאבדות, אבל היה ברור שהכל
יתכלה מהאש. סה"כ היה ברור לי שהעולם הסתדר בלעדי.
סבבה , שמתי עלי את המעיל , בכל זאת יכול להיות שיהיה קר בחוץ
ולמה שאני אסבול בשניות האחרונות שלי.שמתי את ווקמו המיפי 3
החדש שקניתי על האוזניים ,שלפחות נשמע מוסיקה בדרך למטה.
הסתכלתי שלא שכחתי כלום , בכל זאת יציאה לא שיגרתית וקפצתי.
זה היה כיף לא נורמלי, דקה שלמה של צניחה חופשית ואתה ממש רואה
את הקרקע מתקרבת אליך , ממש נהנתי. מהבום בסוף לא כל כך נהנתי,
אבל גם לא כל כך הרגשתי אותו כיוון שדאגתי להתרסק על הראש.
עכשיו אני כאן למעלה , עדיין לא ממש מבין מה קרה , אבל זה לא
מה שחשוב. מה שחשוב הוא שעכשיו אני נזכר ששמתי בקפה סוכר ולא
סוכרזית,פשוט נגמרה הסוכרזית ובגלל זה הקפה לא היה כל כך טעים
בדקות האחרונות של חיי.