אני חושבת עלייך לפעמים כשיוצא לי קפה קר מוצלח.
איתי אומר שיש משהו ביזארי וקצת חולני
בלהיזכר במישהו שמת דווקא כשכל כך נהנים.
אבל בעיניי זה דווקא הולם.
הולם את החיים. הולם את המוות.
הולם אותך.


כשיש לי משהו לכתוב לך אני רצה מהר למעלה,
או לאיפה שיש דף ועט או עיפרון.
איתי אומר שאני נראית כמו בולימית שרצה להקיא.
אולי זה קצת נכון, כי גם לכתוב זה להקיא מילים ורגשות
שיושבים בפנים ולא נותנים מנוח.
וגם אחרי שמוציאים נשאר עוד טעם קצת חמוץ בפה.


איתי לוקח אותי להופעה של יהודית.
איתי אומר שאני צריכה להפסיק לעשן ואני אומרת שאני מעשנת רק
בהופעות ושאין מה לעשות, כדי לספוג הופעה טובה אתה מוכרח שתהיה
לך סיגריה ביד אחת ובירה (קרה) ביד השנייה.
והוא אומר תיזהרי שהעשן לא יטשטש לך את החלומות.
אבל כל זה כבר לא משנה כי האורות אדומים ויהודית נהדרת ואני
חושבת לעצמי שיכולתי להיוולד ולמות כאן עכשיו בנקודה הזאת
וכלום כבר לא היה משנה וכלום כבר לא היה כואב.
ואני חושבת עלייך ועל כמה נפלא היה אם היית כאן וקצת רוצה
לכעוס עלייך שאת לא, ומגלה שלא נשאר לי כוח עוד לכעוס ושאת את
הבחירה שלך עשית ומי אני בתוך כל זה.


איתי שואל מה תעשי כאן בשנה הזאת לבד?
אני מחייכת אומרת המון אני אעשה.
אני אלמד לנגן על גיטרה, להכין ריבות, לצלול, לרכב על סוסים.
כשתחזור אני אהיה ממש אשת אשכולות.
כל זה לא יעזור לי, איתי אומר,
כי את עדיין לא תסכימי להתחתן איתי.


איתי שואל אם אני מאושרת.
ואני חושבת על זה קצת עם עצמי ואז אומרת,
שאם אושר הוא כמו טיפות של גשם שנופלות על הפנים,
ועושות קצת רטוב וקצת נעים וקצת מתגעגע,
אז כן.
אני מאושרת. עכשיו. אולי.