העבודה בשליחויות אינה מסוג העבודות שהייתי רוצה לראות את עצמי
עובד בן למשך שארית חיי, או לפחות עד צאתי לפנסיה. יצא לי
לעבוד מספר חודשים בשליחויות פיצה, בסניף תל אביבי של חברת
משלוחי פיצה ידועת שם, והחוויה אינה זכורה לי כמרנינה במיוחד.
לא מזמן ראיתי תלויה מול ביתי מודעה קטנה - "דרושים שליחים,
שכר גבוה" שהתייחסה אל אותה חברה ידועה, ולא התעוררו בי שום
געגועים או חרטה על כך שהתפטרתי משם - השכר הגבוה שהם משלמים
הוא בדיוק שכר המינימום המותר בחוק, וזו חוצפה מצדם לזקוף
לעצמם את הטיפים הנדיבים שהשליחים שלהם מקבלים מהיאפים שגרים
בצפון תל אביב.
אבל אני איני גיבור הסיפור שברצוני לספר לכם. החיים שלי אינם
מרתקים עד כדי כך שאטריח את עצמי לכתוב עליהם, ואתכם הקוראים
לקרוא עליהם. יש בהם אלמנטים שגרתיים עד בנאליים מחייו של כל
בן עשרים ושתיים טיפוסי - לימודים משעממים באוניברסיטה,
זכרונות מטיול תרמילים, זכרונות עגומים מהצבא ומכמה רומנים
קצרים יותר או פחות שהסתיימו לרוב באורח טראומטי, ממש שום דבר
מרגש. הסיפור שאני אספר לכם הוא סיפור דמיוני לחלוטין על שליח
פיצה אחר, איש יקר, שהכרתי באותו הסניף של אותה רשת פיצריות
ידועת שם שבה עבדתי.
שמו הבדוי לחלוטין של השליח המדובר הוא מיכאל. גם חייו של
מיכאל היו, עד לאותו יום מופלא שבו מתחיל הסיפור שלי, בנאלים
להכאיב. גם לו לא היה שמץ של מושג מה הוא רוצה לעשות עם עצמו,
והוא גילה שעבודה במשלוחים תזזיתיים בכבישי תל אביב הסואנים
היא דרך מצויינת להדחיק שאלות קיומיות ובו בזמן לממן את
ההדחקה.
באותו בוקר מופלא שבו מתחיל סיפורי, מיכאל התעורר כהרגלו
ביקיצה טבעית מנומנמת, כשאורה של שמש תל אביב מאיר במלוא עוזו
דרך התריס השבור, כבכל יום קיץ בשעה אחת עשרה. המשמרת של מיכאל
באותו יום יועדה להתחיל בשתיים. מיכאל קם ממיטתו וניגש
בעצלתיים לחדר האמבטיה המשותף שלו ושל השותפה שלו, שכמעט אף
פעם לא היתה בבית במצב ער. מהראי במקלחת נשקף אליו פרצוף אדיש.
כן. מתחיל עוד יום. אז מה. מיכאל צחצח שיניים. מיכאל התגלח,
חובה להגיע לעבודה מגולח. הם מחזירים הביתה שליחים לא מגולחים.
כשסיים חזר לחדרו, נתקל בכמה מהחפצים שהתגלגלו על הרצפה
והחליט לסדר קצת את החדר ואולי גם לשטוף בזמן שיש לו הבוקר.
הוא התפלא על פרץ היוזמה הזה של עצמו. כבר הרבה זמן שהוא לא
עשה דבר כזה. הוא התכופף, נזכר שהגב שלו כואב, ואסף מהרצפה -
נייר גלגול שנשאר לו מהג'וינטים שהכין השבוע, כמה מעטפות של
חשבונות ושל צווי מילואים, ספר שהוא ניסה להתחיל שבוע שעבר
והפסיק אחרי עשרה עמודים, השלט של הטלויזיה המקולקלת, אריזה של
פיצה שהביא הביתה כמה ימים לפני כן מהעבודה. הוא זרק את כל
החבילה לפח. הוא הוציא מהפח את הספר, ואת השלט. הוא החזיר את
השלט לפח ונזכר שהוא רעב בכלל. טוב, שוטפים מחר, החליט וניגש
למטבח, פתח את המקרר, הוציא יוגורט וקצת לחם וירקות והתיישב
לאכול.
...רגע, מה כל כך מעניין בסיפור הזה? המיכאל הזה בוק. יש אלף
כמוהו, החיים שלי יותר מעניינים וזה ממש לא סימן טוב. אני
יודע. קצת סבלנות. בכל אופן, צריך להכיר את הדמות, לקבל קצת
רקע, מעט רושם מאפיין. אי אפשר לצלול הישר לתוך ההתרחשויות בלי
שמץ של מושג על מי מדובר, לא?
מיכאל הגיע למשמרת שלו רבע שעה לפני הזמן, במצב רוח סהרורי
למדי. כשאמרתי לו שלום אותו יום אני לא זוכר בדיוק מה הוא ענה
לי אבל נדמה היה לי שהוא לא ממש איתי. זה לא היה חדש, הרבה
פעמים ראיתי אותו ככה. גם אני הרבה פעמים במצב רוח מופנם כזה.
לא מגיב. מיכאל התלבש במדי השליח הססגוניים, בדק לו את אחד
הטוסטוסים, החתים כרטיס, וניגש לאחראי משמרת לקבל משלוח.
בדיעבד כשאני חושב על הרגעים האלו, כשאני כבר יודע איזו דרמה
עתידה היתה להתחולל בחייו של מיכאל, נראית לי כל שניה שעברה אז
כאילו מתחו אותה כמו מסטיק לחוט דק ודביק, כאילו היינו בסרט -
הסאונד טראק מודמם, והסרט מוקרן בסלואו מוושן, כל מבט זכור לי,
כל סיבוב של ראש.
מיכאל לקח את פתק המשלוח שלו - רחוב בארי 24. פיצה משפחתית
ובקבוק פנטה. למרות שהיה יכול לבקש לקחת עוד משלוח נוסף, הוא
לא עשה זאת, אלא קרא את השעה שבה נלקח המשלוח כפי שהיינו
רגילים שם, ויצא בריצה כושלת אל עבר האופנוע. ראיתי אותו מניע
את הטוסטוס, מסתכל אלי - במבט שואל, כאילו הוא יודע שמשהו יקרה
היום, מפנה את המבט לשעון, מאותת ויוצא לדרך.
הפעם הבאה שבה עתיד הייתי לראות את מיכאל היתה שבועות רבים
לאחר מכן, ואז גם שמעתי את הסיפור כולו מיד ראשונה, ולא חצאי
שמועות או השטויות שהיו בעיתון. היו סמוכים ובטוחים, אני מכיר
את מיכאל היטב, והאיש לא ישקר לי בנוגע לעניינים כאלה. הדברים
שאספר להלן הם ורק הם - האמת, בנוגע למה שקרה למיכאל בעשרים
וחמישה ליוני, שנת אלף תשע מאות תשעים ותשע לספירה, בשעה שתיים
ושתיים עשרה דקות ואילך.
מיכאל שלנו נסע בגל ירוק, עקף מימין, צפר שלוש פעמים וחיכה
ברמזור אחד. הוא הגיע לדירה מספר 66 בקומה השבע עשרה של המגדל
ברחוב בארי 24 (כתובת שלא היתה ולא נבראה) תוך חמש דקות וחצי
מרגע יציאתו מפתח הפיצרייה. בסך הכל עברו תשע עשרה דקות מרגע
סיום ההזמנה ועד לרגע הגעת המשלוח לפתח הדלת, זמן מצוין לכל
הדעות. על הדלת לא היה כתוב שום דבר וגם לא על הפעמון, פרט
למספר הדירה. מיכאל הביט בקבלה של המשלוח עליה היו רשומים תמיד
פרטי ההזמנה - כן, דירה מספר 66. הוא לא טעה. שם המזמין לא היה
רשום - לעזאזל (מיכאל הקפיד לקלל בשפה ספרותית, תמיד - גם
בלב), מי שלקח את ההזמנה שוב לא לקח שם משפחה. מיכאל צלצל
בפעמון. הד עמום של צלצול נשמע מתוך הדירה, צליל שהזכיר למיכאל
צלצול אורלוגין עתיק שהיה בדירה של הסבא והסבתא שלו, לפני
שהדירה נשרפה. מיכאל המתין. הוא חשב לעצמו, איזה טיפ הוא יקבל
כאן - הבית בהחלט נראה מפואר, האנשים פה כולם עשירים - אבל זה
לא אומר כלום. הוא ידע זאת מניסיונו העגום. השניות עברו. שום
קול לא נשמע מצידה האחר של הדלת. מיכאל לחץ שוב על כפתור
הפעמון. הפעם צליל אחר לחלוטין נשמע מעברה האחר של הדלת -
והזכיר לו שבכיתה גימל הוא קיבל תפקיד בתזמורת של בית הספר
בנגינה על משולש. שום דבר לא קרה. מעט רוגז החל לבעבע מתחת
למסך האדישות של מיכאל, והוא דפק על הדלת, שלוש דפיקות
לאקוניות. טוק, טוק, טוק. שום דבר לא קרה. מיכאל הביט על המספר
שעל הדלת - 66. נדמה היה לו שאישונים מביטים אליו מבעד
לעיגולים שבספרות. לעתים קרובות נדמה היה לו שדברים מוזרים
כגון אלה קורים לו. זה לא היה דבר חריג. מיכאל הצמיד את אזנו
אל הדלת והקשיב. המסדרון היה שקט מאוד, ומיכאל הצליח להבחין
בצלילים נשמעים מבעד לדלת. הוא התרכז - זהו מארש החתונה - פה,
פה ,פהפם! פה, פה, פהפם! יש שם מישהו! נפעם מהגלוי, מיכאל הרים
את ידו השמאלית (הימנית עדין אחזה בפאוץ' עם הפיצה) והתכוון
לדפוק בחזקה על הדלת כשלפתע עצר - דבר מה גרם לו להוריד את ידו
לאט לאט, ולהוציא מהכיס את הפלאפון. משהו בגודל המעמד שבפנים
מנע בעדו מלדפוק שוב. מיכאל הקיש בפלאפון שלו את המספר שהיה
כתוב על ההזמנה. שני צלצולים ארוכים. מרכזיה דיגיטלית עונה לו
בקול נשי רך - אם אתה זקוק לשירותים המיוחדים של סוכנות מ',
הקיש 1. אם זה השליח של הפיצה, הקש 2. מיכאל עצר את נשימתו.
היה נדמה לו שגם ליבו הפסיק לפעום. הפלאפון נשמט מידו ונפל
בחבטה לרצפה. מיכאל התכופף והרים את הפלאפון, לאט לאט. אני
אחזור ואומר שלא היה שם איש, אמר לעצמו, והתקדם בצעדים איטיים
אל המעלית. הוא לחץ על הכפתור, וחיכה.
"לאן אתה הולך?". קול נשי נשמע מאחוריו. מיכאל הסתובב במהירות,
והפיל את הפיצה. אישה גבוהה לבושה שמלה לבנה שקופה מאד עמדה
בפתח הדלת של דירה מספר 66. נדמה היה לו שהיא מחייכת אליו חיוך
מרושע. האור נכבה בחדר המדרגות. מתוך הדירה בקע אור יום שגילה
את תווי גופה של האישה מבעד לשמלה.
"הכנס בבקשה". מיכאל ציית - הוא הרים את הפיצה, שמתוך מזל
כנראה נפלה על הצד הנכון, ונכנס לדירה. האשה נעלמה בינתיים.
האור סינוור אותו, הכל היה לבן ובוהק סביבו. דלת הכניסה נסגרה
מאחוריו בחבטה. הוא חיכה שעיניו יתרגלו לאור, אבל זה לא קרה -
במקום זאת נראה הכל יותר בוהק ומסנוור מרגע לרגע. |