אתה מהלך ברחוב בלי סיבה רצינית, מתנשף ונושם את האוויר
שמבחוץ. מכניס לריאותיך ולכל שריר בוגפך את החלקיקים הזעירים
שנמצאים סביבך, את הניקוטין של החיים שגורם לך לרצות לעשן כדי
להוציא אותו החוצה. אתה מוציא אחד מהחפיסה שבכיס והמצית בכיס
השני, מסתכל אל השמיים ואז אל הכביש ומדליק. זה נחמד ככה,
המוות במרחק שתי פסיעות ממך בדמות הסובארו-אימפרזה החדשה של
הערס, והוא גם כרגע מתפשט בריאות הצעירות שלך, בן 17 אבל רוצה
לפחות סיבה טובה לסוף.

הניקוטין של החיים, זה הסם הכי מוכר, רק שמשום מה דווקא בגיל
שבו הוא בוער הכי טוב הוא גם הכי לא ממכר אתך להמשיך, אתה יותר
מתמכר לכלי שבעזרתו אתה מכניס אותו, נייר מגולגל בדיוק של
מכונה עם ספוג בהתחלה שמשנה צבע בשביל להוכיח לך שיש בזה משהו
רע. וכשאתה מטייל ברחוב ומעשן אתה יכול להתחיל לבחון את האנשים
סתם ככה או בדיוק ההפך להתעלם לחלוטין מהכל ולהתרכז בעישון,
פעולה אחת - מחשבה אחת. יש את הטיפוסים האלה ברחוב שיעשנו
כמציצה, ימצצו את לשד הסיגריה ועוד שניה אף ימצצו גם את הספוג
לריאות בשביל עוד מנה קטנה ויש את אלה שיזרקו אחרי חצי, כי
הבחורה כבר עברה, ויש את המתבודדים האלה שיושבים בפינה ומביטים
על העולם, על אנשים , בדיוק כמוך, והמבטים שלכם מצטלבים, ואתם
בוחנים ונבחנים זה בעיני זה, ואז מחייכים, ומוציאים אוויר.

היא, מתבודדת בפינה, הניקוטין שלה זה עם הטבע, בפה שלה העלים
נשרפים בתוך חתיכת עץ שנהפך לנייר שבתוכו גילגלו את עליו של
צמח אחר, ובינתיים היא חושבת על הטבע ועל יופיו. היא תחשוב
מחשבות על החיים, תשנא את עצמה מעט, תדכא מעט את הסובב, כמה
עלים אפילו יפלו, כבר לא יהיה להם כוח להחזיק מרוב ייאוש.
והיא?  תמשיך ללעשן, זה מרגיע.

הוא יראה אותה בפארק, יחייך, ואז יתקרב ויבקש סיגריה, יש לו
אחת בכיס אבל ככה הוא לא יתבייש לשאול מאיפה הוא מכיר אותה,
ולשאול מה נשמע, הוא יחייך ויספר חוויה מביכה אבל משעשעת ויסיר
את הקרח שיש על מקל המוות הממכר שיש ביד שלו, וידליק אותו עם
המצית, וימשיך לדבר, ינסה לנתח אותה, ואז ישתוק, ישאל אם יש לה
איי סי קיו ויילך, התנתקות מהירה.

באמצע הרחוב, הוא יראה אותו משתעל, בערך בגיל שלו, יורק דם
ומקיא, כשהוא ישאל אם הכל בסדר יענו לו שזו כנראה הרעלת
ניקוטין, חה, כנראה שהוא הוציא יותר מדי החוצה.