במצב הקשה של היום הייתי חייבת לכתוב משהו על זה...
מבינה ללבם של המתפנים... אבל החיילים הם הנשמות המסכנות...
אז לכל חייל שהיה צריך להתמודד עם פינוי... היה חזק... הפינוי
הוא רק לטובה.
ילדים יוצאים עם טלאים כתומים מחדריהם, עם ידיים מורמות.
"נכנענו, אנחנו שלכם. קחו אותנו, תהרגו אותנו, את הנשמה
שלנו."
פלאשבקים של יום השואה עוברים לי בראש, תא הגזים במיידנק מופיע
לי מול העיניים, הריח הזוועתי שלא נעלם משם, של הגופות, של
הגז.
קולות ההורים הבוכיים מהדהדים לי בראש. תמונות הילדים שלא
מבינים מה קורה סביבים מעלים בי דמעות. קורע אותי לראות את
החיילים שלנו, מתמודדים עם תגובות נאצה מצד הצעירים.
אני לא חושבת שהילדים מבינים על מה הם בוכים. מדוע הם לובשים
טלאים כתומים. על מה המחאה.
אני מאמינה, מקווה, שההורים יודעים שהפינוי הוא צודק. אני
מאמינה שבכל יום שהם קמים, הם מודים לאלוהים שכולם בחיים.
ושהאימהות ששולחות את ילדיהן לבית הספר באוטובוס ממוגן, מלווים
לכל מקום שילכו בעשרות חיילים, דואגות כל היום עד שהן רואות את
ילדיהן, מחבקות אותם, מנשקות אותם.
החיילים שמסכנים את חייהם בהגנה על אחיהם.
קשה לעזוב בית. קשה לעזוב בית גם כשזה מרצון. ועוד יותר קשה
לעזוב בכפייה.
לנטוש שנים של זכרונות, את הצעדים הראשונים של הילדים.
הפעם הראשונה שהתינוק מדבר. זה קשה.
אבל האם הבית מלא הזיכרונות שווה מוות של תינוק או של חייל?
זכרונות נשארים לעד. לא משנה לאן נלך. יש להם מקום בלב.
אבל החיבוק לילד, הריח שלו, הקול שלו, הצחוק שלו. נעלם. נשאר
כמו הד בראשנו. איננו ממשי עוד.
אפשר לעצור את זה. אפשר למנוע את זה. אפשר לתת לילדים לגדול,
להקים משפחה, ליצור זכרונות חדשים וטריים.
האחדות, הנשמות הן אלו שעשו את מקומות אלו מלאים אהבה.
זה רק עוד מקום.
מקומות יש הרבה.
אחדות ואהבה זה דבר נדיר. |