נשמה שאין לה תחתית
אספלט שעליו אנשים לא דורכים
תמיד יש כאן איזה צחוק מר
והעולם מגושם כשהוא לא שומע
זכרונות של ילדות מוזרה
מי מחזיק ממי
הרבה דרכים יש עד לסוף
והנוף בחלון אף פעם לא משתנה
רוח שנושבת כל הדרך למטה
עד האדמה שם חפרו תיבה רק בשבילך
שם את נסתרת מכולנו
אולי רצית לחיות
אבל אלחש לך בשקט
המרחב שבאחו כבר לא כזה גדול
כל אחד זאב בדרך לפסגה
שם אנושי כמו שלי באמת יותר מתאים לחיה
כאן הדרך שלי נפרדת משלך
כן, אני יודע שבחלום שלי הייתי יכול להציל אותך
אבל בבית הזה הגזע האנושי נשאר לבד