מי שלא מתעניין בתאוריות במכניקת הקוונטים או בהצפנות מידע
מורכבות לא חייב להבין את ההסברים שיבואו בהמשך הסיפור. אמנם
זה די קשור לעלילה אבל לא כל כך חשוב שהבנה נרחבת היא קריטית.
לצורך הנוחות כל הפסקאות שלא רלוונטיות כל כך לעלילה ויכולות
לסבך את אלו שלא מתעניינים בנושא מוטות ככה. כמובן שאני
ממליץ לקרוא אותן לשם הבנה רחבה יותר של הסיפור אבל לא להתעכב
עליהן. אני ממליץ לשמוע את 'פולחן האביב' של סטרווינסקי תוך
כדי הקריאה או כל מוסיקת ג'אז קלאסית.
קריאה נעימה! (ואל תשכחו להגיב).


האווירה הייתה סתמית ועשן הסיגרים ניכר שהלך ונהיה סמיך מדקה
לדקה. חמש דקות חיכיתי על כורסת הפאב מול במת הרקדניות. מסתכל
ללא הרף על שעון היד כדי להרגיש קצת בטחון ולהעסיק טיפה את
ראשי.
לבסוף הגיעה המלצרית, לבושה מעיל פרווה עבה ומלוכלך ונעולה
נעלי עקב דקות וגבוהות. הזמנתי כוסית של הוויסקי הזול ביותר
וחזרתי לשעון. מנקודה רחוקה על סף שדה הראיה של עיני הימנית,
ראיתי את המלצרית מועדת בעקבות טפיחתו של לקוח על ישבנה, מעילה
נזרק באוויר וכעטלף ענק התעופף בכבדות לעברי, חושף את גופה
הדליל והמחורר ממזרקי ההרואין.
הרגשתי שלא בנוח; אם הייתה זו החלטה שלי הייתי בוחר מקום שקט
ומואר יותר. ברגע זה כל מה שיכולתי לראות בבירור היה אורן של
המנורות מדשדש בעקשנות דרך מסך עשן הסיגרים הניגר בסמיכות
יוצאת דופן בין עיני למשקפי הראיה שלי. השעה הייתה מאוחרת
ונגיעותיו של פסנתרן הבית על קלידי פסנתרו הרגיעוני לעת עתה.
הרכב הג'אז פסק לנגן לרגע עקב ירידה פתאומית בזרימת החשמל
לבניין. הרגשתי כאילו דמי קופא שלא בצדק. יללות כלבי צייד
ריצדו באוזני עד אותה שעה בה החליט החשמל לחזור בזרימתו הלא
מובנת שהדליקה חזרה את תאורת החדר. ניקיתי את משקפי וחזרתי
לעולמי.
מעולם לא הבנתי כיצד קפיצתם של האלקטרונים בין רמות האטום
גורמת לפליטת פוטונים, חלקיקי האור, אך דבר זה לא הטריד אותי
במיוחד בשעה זו. מה שבאמת הטריד אותי אותו ערב הייתה המשמעות
של חיבור שתי קוביות הקרח בוויסקי שהוגש לי כמה שניות לאחר
חזרתו של החשמל, הרי הכל יודעים שאין זה אפשרי ששתי קוביות קרח
יתאחדו לאחת בנוזל שטמפרטורת הקיפאון שלו נמוכה מ-0 מעלות
צלזיוס, הרי זה לא ששתי הקוביות באמת הופכות לאחת, אלא שהנוזל
שביניהם קופא ומאחד אותם. אולי אלו המים שנמסו מהקוביות שקפאו
חזרה? לא, סבור אני כי אין זה אפשרי, הרי אין מספיק בקוביות
הקרח כדי להקפיא עצמן לאחר שנמסו, כשם שאין זה אפשרי שדינמו
יפעיל מנוע שיפעיל שוב את הדינמו באותו כוח, הרי אם היה הדבר
נכון, בטוח אני שלא הייתי נושם עכשיו כל כך הרבה עשן.
תהייה והתבוננות ארוכות גרמו לי לשער כי יש רק שני הסברים
לתופעה זו: הראשון הוא שדיללו לי את המשקה לפני שהוסיפו לו את
קוביות הקרח. הסבר זה התגלה כטעות לאחר הלגימה הראשונה, מה
שגרם לי לחשוב ולהאמין כי ההסבר השני הוא הנכון וכי חוקי
התרמודינאמיקה אינם פועלים בחדר זה.
"אתה טועה," השיבה לי פתאום בחורה יפת טוהר, "חשבת שאולי
קוביות הקרח נמסו אתמול בערב, וכשהחזירו אותן בלילה להקפאה
התאחדו?"
"הסברך מקובל עלי," עניתי בחוסר עניין ובתסכול, "אך מה מעניין
כל כך בזה?"
"העולם לא מעניין, בדרך כלל צריך דמיון כדי להמשיך להסתכל
קדימה."
"אז למה את לא משתמשת בו?"
"אין לי צורך," הסבירה במין יהירות עלובה, "אני כבר בשיא."
הבנתי כי אין בדבריה דבר אחד שאוכל ללמוד על מהותי, יושב כרגע
במקום זה, וכי פיתוח שיחה זו רק תביא עלי דיכאון ותסכול.
הסתובבתי והרהרתי איך ידעה בחורה זו על מה אני חושב, ואולי יש
משהו שהיא מסתירה ממני.
פרנויה החלה לצרום בגבי בעוד דמיוני גולש למחוזות רחוקים,
שמלתה האדומה של בחורה בלונדינית זו לא יצאה לי מהראש, פומית
הסיגריה הריקה אשר לעסה בחינניות החלה מרצדת במחשבותיי ללא
הרף. היא מסתירה ממני משהו, זה בטוח כשם שבטוח שטעתה בנוגע
לקוביות הקרח.
"איך קוראים לך?" שאלתי בעוד מסתובב אני בחזרה לעברה, אך כל
שנשאר ממנה היה ריח הלימון מהבושם הזול שקנתה בחנות מעבר
לרחוב.
הסתובבתי חזרה למקומי הטבעי, לגמתי מעט מהוויסקי. הרכב הג'אז
החל לנגן גרסה מקורית ומאוסה לשירו של גרשווין 'סמר טיים'.
נשענתי בנוחות חלקית, פיהקתי וגיליתי כי קולות יללותיהם של
כלבי הציד בעת הפסקת החשמל לא היו פרי דמיוני וכי ידידי
וולפגנג נכנס זה עתה עם כלבו עב הפרווה לחדר.
וולפגנג נהג לקחת את כלבו לכל מקום. כלב גדול אך שקט היה, צבעו
לבן ופרוותו ארוכה וחלקה כל כך עד שרבים מתבלבלים בין היותו
כלב לבין היותו משענת רגליים מגונדרת. וולפגנג לבש חליפה שחורה
והבעה שמחה הצטיירה על פניו. לאחר מספר לא מועט של ברכות 'מה
נשמע?'  מיושבי הפאב ניגש לעברי והתיישב בכורסת הגבירה
ממקודם.
"מה נשמע?" שאל אותי וולפגנג בעוד הוא גורר את כורסתו בחצי
סיבוב לעברי ומניח לכלבו לשכב ביני לבינו.
"אל תשאל," עניתי בגמגום, "כלבך הפחידני קודם ביללותיו."
"לא זוכרני כי שאלתי," גיחך וולפגנג בלבביות, "אין זה 'דרעק'
שיילל. ראיתי את רינהרד מסתובב בחוץ עם כלבי הציד שלו. דרעק
שלי לא מיילל, הוא כלב טוב."
"מה פשר מזוודתך? ולמה בחרת דווקא במקום זה?" שאלתי בחשש,
משראיתי שמזוודה קשורה באזיקי מתכת לידו הימנית.
"ארמלנד רייזלינג, בציר 2007", אמר למלצרית המחוררת שבאה לקחת
את הזמנתו.
"תמיד אתה וההומור השנון שלך", ענתה המלצרית והלכה להביא את
יינו של וולפגנג. וולפגנג היה דמות מוכרת בקרב אוכלוסיית הפאב,
ונראה כי אין לו אף אויב נראה לעין, הבעה שמחה הייתה בשבילו
כדרך מרגוע.
"שמעת את ששאלתי?" אמרתי לו בכעס ראשוני.
"שמעתי, בקרוב תקבל תשובות", ענה במהירות, "ידעת שיין לבן מגיע
לשיאו לאחר יישון של שנתיים?"
"לא ידעתי אך זה נשמע הגיוני לגמרי, אם לוקחים בחשבון שזמן
תסיסת הענבים הוא..."
"אין קשר," קטע אותי וולפגנג.
"אז למה הזמנת בציר 2007?" שאלתי, "השנה רק 2005."
"אמת, אך יודע אתה מהו אנטי-חומר?"
"חומר שעשוי מאנטי-חלקיקים. עדיין איני מבין מה הקשר."
וולפגנג ליטף בחיוך את כלבו והאזין למוסיקה. הרהרתי בדבריו.
ידעתי כי האנטי-חלקיק של אלקטרון הוא פוזיטרון, וכי רבים
חושבים שפוזיטרון הוא אלקטרון שנע אחורה בזמן. ידעתי, בנוסף
לכל, כי אין מספיק בהשכלתו של וולפגנג להבין השלכות קוונטיות
אלו, ובטח הזמין בציר 2007 בחוסר ידיעה כי אלו רק חלקיקים תת
אטומיים שמתנהגים בטירוף שכזה, ואף חומר (בטח שלא יין) אינו
יכול לשחק ככה עם חץ הזמן.
"אל תזלזל בי," אמר לי וולפגנג, מרותק למוסיקה, "הזמנתי בציר
ארמלנד רייזלינג בציר 2007 משום שידעתי שהרייזלינג שמגישים פה
מגיע מצפון איטליה, שם התנאים האופטימאליים לזן זה, וגם בגלל
שידעתי שזה ישעשע את המסוממת הזו ובסופו של דבר אקבל בציר
2005, ככה שזה יוצא לי יותר זול מבציר 2003, אני לא כל כך אנין
טעם, אתה יודע..."
"אז למה כל התחכום עם האנטי חומר?"
"כדי שתתחיל להפעיל את הראש בכיוון הנכון," השיב בחיוך,
"עכשיו, כתבת את התוכנית שביקשתי ממך?"
"כתבתי, היא לא כל כך מסובכת."
"יופי, אבל בטח יש בעיה."
"נכון, איך ידעת?"
"אתה חייב להתחיל להירגע," אמר בניחותא, "מלצרית! עוד וויסקי
לאדון פה."
"נראה לי שכבר שתיתי מספיק להערב."
"אין דבר כזה," צחק, "בכל אופן, מה הבעיה בתוכנית?"
"בטוח כבר הבנת כמוני שרינהרד לא יצפין את המידע שלו תחת
אלגוריתם אחד, אבל מה שבטוח זה שאת ההצפנה האחרונה הוא עשה
בעזרת אלגוריתם להצפנת RSA."
"דבר בשפת העם בבקשה."
"מה שאני מנסה להגיד בקיצור הוא, שגם אם נדע את המפתח לצופן
RSA הראשון, יש עוד מספר אין סופי של אלגוריתמים אותם נצטרך
לבדוק."
"לפחות את הצעד הראשון אפשר לעשות, לא?"
"לא", אמרתי בחשש, "אתה יודע איך עובד צופן RSA?"
"כמובן שלא."
"זה די פשוט, כמו בכל צופן גם בצופן RSA עושים שימוש
באלגוריתם ובמפתח, כשהאלגוריתם הוא סדר הפעולות אותו עושים כדי
להצפין את המסר או לפענח את הצופן (כשסדר הפעולות הפוך),
והמפתח הוא הפרט הייחודי אותו צריכים לדעת כדי להפעיל את
האלגוריתם בצורה שתיתן את התוצאות הרצויות או הנכונות (זה תלוי
אם מצפינים או מפענחים). השוני בצופן RSA מצפנים אחרים הוא
שימוש במפתח ציבורי ובמפתח פרטי. כשהמפתח הציבורי הוא נגזרת של
המפתח הפרטי, כל מי שמצפין מידע בעזרת המפתח הציבורי צריך לדעת
את המפתח הפרטי כדי להפוך את התהליך ולראות מה הצפין, אחרת
יצטרך לעשות עבודה כמעט אין סופית משום שמציאת המפתח הפרטי
מהמפתח הציבורי היא פעולה ארוכה מאוד."
"כן, שמעתי פעם מישהו מדבר על זה," הפתיעני וולפגנג, "רק אף
פעם לא הבנתי איך זה באמת פועל."
"דבר ראשון," הסברתי בגאווה של מבין עניין, "אתה בוחר שני
מספרים ראשוניים (p ו-q לצורך העניין) אחר כך אתה קובע כי n
שווה ל-p כפול q. בשלב הבא אתה בוחר מספר בין 1 ל-n (לצורך
העניין: e) ככה ש-e שונה מ- p-1 כפול q-1. בשלב הבא אתה מחשב
קבוע שישמש כמפתח פרטי כדי לפענח את המסר המוצפן ע"י e ו-n
(המשמשים עכשיו כמפתחות ציבוריים להצפנה) ע"י הנוסחה הבאה:  (
( de = 1 ( mod ( p-1 )( q-1 , ככה שd הוא המפתח הפרטי ו mod
הוא שארית החלוקה." לצורך הסבר זה הייתי צריך להוציא דף ועת
מהכיס כדי לכתוב את הקבועים והנוסחה.
"לאחר כל השלבים האלו אתה מוזמן לפרסם את n ו-e כמפתחות
ציבוריים ולבקש שיצפינו לך מידע בעזרת קבועים אלו. לאחר שהמידע
מוצפן הדרך היחידה לפענח אותו הוא לדעת את p ו-q, אך זו משימה
קשה מאוד משום שבדרך כלל בוחרים מספרים ראשוניים גדולים מאוד,
מה שהופך את n למספר מאוד מאוד גדול, ומציאת גורמים ראשוניים
הוא תהליך מאוד מורכב:
"דבר ראשון אתה צריך לעבור על כל המספרים הראשוניים החל מ-2
ועד המספר הראשוני הכי קרוב ל-n ולבדוק אם הם מתחלקים ב-n. אם
כן, אתה צריך לבדוק שהמספר שקיבלת גם הוא ראשוני, ובשביל לקבוע
דבר זה אתה צריך לעבור על כל המספרים החל מ-2 ועד השורש
הריבועי של המספר אותו אתה רוצה לבדוק ולראות האם המספר הנבדק
אינו מתחלק באף אחד מהם. ממבט ראשון זה נראה פשוט בגלל שיש
הרגשה שמספר הפעולות שצריך לבצע הוא שורש ריבועי של n אך צריך
לזכור כי n הוא מספר גדול מאוד (לרוב בעל יותר מ-10 ספרות) וכי
יש לבצע סריקה של כל המספרים מ-2 ועד n ועל כל מספר כזה לבדוק
אם הוא ראשוני ואם כן לבדוק האם הוא מתחלק ב-n ואם גם זה נכון
אז צריך לבדוק האם המספר שקיבלת גם הוא ראשוני.
"ובנוסף לכל זאת אין לך שום דרך לדעת ששני המספרים שקיבלת
בסופו של דבר הם באמת p ו-q כי אולי יש עוד שני גורמים
ראשוניים ל-n. וכפי שאנו מכירים את רינהרד הוא בטח השתמש במספר
n בעל יותר מ-20 ספרות."
"אז מה הבעיה? יש לך מחשב מהיר, לא?"
"גם למחשב הכי מהיר ייקחו לפחות מיליון שנים לפענח את הצופן
הזה, מה גם שאנו חוששים שלאחר מיליון שנים ניתקל במסר מוצפן
נוסף אותו נצטרך לפענח, אני מתאר לעצמי שהוא לא ישתמש בצופן
RSA פעמיים, אלא יבחר צופן ויאזנר, אניגמה או משהו יותר פשוט
כמו צופן החלפה מונו-אלפביתי או צופן קיסר. לצורך העניין כתבתי
תוכנית שמפענחת את צופן RSA ולאחר מכן עוברת על המסר שהתקבל
ובודקת את כל האפשרויות של הצפנות שונות בסדר שונה כל פעם, אך
לפי מה שהבנתי ממך אין לנו מיליון בחזקת מיליארד כפול 52 אלף
שנים כדי לפענח את המסר של רינהרד, לכן חשבתי על זה שלרוב
משתמשים בצופן RSA בשני מספרים ראשוניים בערך באותו גודל, ככה
שאפשר לחלק את n ב-2 ולבדוק את כל המספרים הראשוניים בקירוב
למספר שהתקבל, זה חוסך לנו חצי מיליון שנה בערך אבל בכל זאת
נשארה המון המון עבודה, וגם המחשב הכי חזק בעולם לא יצליח
לפענח את המסר שלו בזמן סביר."
"מאין לך?"
"לפי מה שהבנתי רק מחשבים קוונטים יכולים לפענח צופן RSA בזמן
סביר, אבל מחשבים קוונטים הם רק רעיון, רעיון בלתי אפשרי."
עכשיו הבנתי מה הקשר בין יינו של וולפגנג (שכבר הספיק לסיימו)
לבין השיחה שלנו. "אל תגיד לי שהצליחו לבנות מחשבים קוונטים!"
"אל תדאג, לא הצליחו", ענה ברוגע, והביט בחיוך ערמומי
במזוודתו.
בשעה זו נשמעו קולות כלבי הצייד של רינהרד בחוזקה כאילו עומדים
הם מחוץ לדלת הפאב. האווירה האפלולית המזכירה כל כך סרטי מאפיה
משנות ה-30 לא עזרה כלל וכלל. וולפגנג נראה כאילו מת לרגע
ופניו החווירו כקיר שנצבע בלבן בשבוע שעבר. לאחר שהתאושש הוציא
מחליפתו פאה, משקפיים ושפם מזויף והלבישם עליו.
"המצב קריטי," אמר וולפגנג המחופש בלחץ שלא לרוחו, "בכל רגע
יכנס רינהרד לחדר, אני חייב לעוף מפה. תראה רגוע לשם שינוי,
ותזכור כל מה שהולך פה. ניפגש בדירה שלי בעוד שעה וחצי, דרעק
יודע את הדרך, אל תצא מייד כדי לא להראות חשוד." וולפגנג זינק
מכורסתו ורץ לעבר חדר השירותים, שם ינסה לצאת מהחלון.
כעבור מספר שניות מורטות עצבים, החל הרכב הג'אז בג'אם סשן על
נושאי ג'אז קלאסיים מוכרים, מחיאות כפיים מאופקות ועדינות עלו
מכיוון קהל המעשנים בסיומו של סולו הסקסופון ובירכו את כניסתו
של רינהרד לפאב.
רינהרד היה בחור עב כרס לבוש חליפה לבנה מגונדרת וכובע צילינדר
מותאם בדיוק רב לחליפה הידר את ראשו הקטן. כניסתו המרשימה לפאב
אופיינה בצעדיו הקלילים ויותר מכל בפמליית כלבי הצייד שגררה
אותו ברצועותיהם. היו אלו כלבים דקים וחומים שחשפו שיניהם לכל
מי שלא היה בעליהם. בכניסתו לפאב סובב את כובעו רבע סיבוב
והוריד את קדמתו לכיוון גבותיו המחודדות, הרכין ראשו מטה
ובחיוך מאולץ זרק את סיגרו העבה והחצי גמור על אחד השולחנות
משמאל לכניסת הפאב, העיף מבט ערמומי לכיוון הבאר בין שפמו
הארוך והמחודד ובין מצחיית כובעו העגולה וניגש לקדמת החדר
באלגנטיות מצועצעת בעוד אוחז הוא ברצועות כלבי הצייד שלו שלא
יברחו לכל עבר.
נראה היה שהכלבים הם שמושכים אותו לאן שהלך ולא להפך. רצה
הגורל וכלביו של רינהרד גררו אותו לכיווני. דרעק ששכב עד עתה
בין רגלי התעורר והחל חושף שיניו. כלבי הצייד של רינהרד החלו
נובחים על דרעק אך עם צעקתו של בעליהם פסקו וכתינוקות מגודלים
נשכבו לצד כורסתו לשעבר של וולפגנג אשר שימשה עכשיו כפינת
הנוחיות של רינהרד.
רינהרד מיהר לסובב את כורסתו הרחק ממני והתיישב בה בכבדות, טפח
על כורסתו והצית עוד סיגר. "רוצה אחד?" שאל אותי לפתע עת ראה
כי מביט אני ובוחן כל צעד שלו.
"לא, תודה," עניתי בחשש.
"קובנים."
"מה?"
"הסיגרים," התלוצץ רינהרד והשתעל, "הם מקובה, הכי יקרים שיש."
"איני מעשן, וגם אם הייתי מעשן לא הייתי יכול להרשות לעצמי
סיגרים אלו."
"איך שאתה רוצה," המשיך רינהרד, שואף באיטיות מענגת את העשן
מהסיגר.
"פטיט סירה, בציר 85", אמר למלצרית המחוררת.
"חשבתי שבציר 2003 נחשב להכי טוב," ניסיתי להתחיל שיחה. דמותו
של רינהרד עוררה בי בחילה אך חשוב היה לי להכיר את אויבי באופן
שוטף.
"איני אוהב יין לבן, פטיט סירה הוא יין אדום, בציר 85' אמנם
נחשב לבציר די גרוע אבל הוא הישן ביותר כאן, וככל שיין אדום
יותר ישן ככה הוא יותר איכותי. כלומר יותר יקר, ולי אין מה
לעשות עם כל הכסף שלי!" אמר ביהירות חזירית שהזכירה לי את
הבחורה באדום.
"תגיד, איך קוראים לך?" שאלני פתאום, "אתה נראה בחור טוב."
"לודוויג ואן," שיקרתי. בטהובן היה אליל נעורי ושמו הפרטי לרוב
אינו מוזכר ככה שכינוי זה נגע ללבי.
"ובכן מר... בטהובן," גיחך רינהרד והשתעל לתוך פני, "תגיד לי
משהו, האם ראית קודם בחורה בלונדינית יושבת בדיוק בכורסה זו?"
"לא, אדוני," המשכתי לשקר בחשש, "הרגע הגעתי."
"קוראים לה רוז," המשיך רינהרד, "קבענו להיפגש פה אך איחרתי.
אתה מבין, רודולף נתקף רצון עז להביא גורים."
"רודולף?"
"הכלב שלי, זה עם האוזניים המקוצצות. אני רואה שגם לך יש כלב,
מה שמו?"
"רמברנט," שיקרתי. מבטו הקר של רינהרד התמלא חשש בעוד בוהה הוא
בכלבו של וולפגנג. רינהרד הוריד עיניו, מצמץ והתרווח בכורסה.
"נראה לי שראיתי את הכלב הזה מקודם," כלביו של רינהרד החלו שוב
לנבוח, "סיילנט!" צעק לכלביו שפסקו לנבוח באותו הרגע.
כעבור דקה הגיע יינו של רינהרד. הייתה זו כוס יין גבוהה מלאה
עד חציה בנוזל דמוי הדם שעורר במבטו חמיצות שלא הכרתי לפני כן.
רינהרד הריח את יינו בזלזול וזרק את הכוס בחוזקה לעבר נגן
הקונטרבס שהיה עסוק בנגינתו המונוטונית. למזלו של נגן הקונטרבס
ולשמחתו של רינהרד פספסה הכוס את הנגן ופגעה במוזג שהיה בכלל
בצד השני של החדר. רבים אומרים שאין דבר כזה הגיוני ולא הגיוני
וכי הכל בראש שלנו, אך בטוח אני במאת האחוזים שאירוע זה לא היה
הגיוני כלל וכלל. המוזג היה בנקודה הכי רחוקה ממקום הפגיעה
המשוער של הכוס.
"את כל הבקבוק!!!" צעק רינהרד לעבר המלצרית, טפח על כורסתו
וצחק. בלבול תקף אותי בשנית וקוביות הקרח ממקודם חזרו להטריד
את רוחי. עכשיו בטוח אני שצדקתי וכי דברים מוזרים מאוד מתרחשים
בחדר זה. אולי זה רק דמיוני שמשטה בי ואולי זה העשן שמבלבל
אותי?
"אתה צודק," פצח רינהרד, "דברים מוזרים מאוד קוראים בחדר הזה,
ואני מבטיח לך שזו רק ההתחלה." עד עכשיו לא הייתי בטוח למה
וולפגנג מתעקש כל כך לפענח את המסר שיירט ממחשבו של רינהרד, אך
בשעה זו הייתי גם אני נרגש לראות מה מסתיר איש מסתורי זה.
הידקתי את משקפי בלחיצה וניסיתי שלא להראות לחוץ.
בקבוקו של רינהרד הגיע לבסוף וראיתי כי שעתי הגיעה לצאת לכיוון
דירתו של וולפגנג.
"תראה מה השעה," אמרתי לרינהרד בזמן שזה בחן את תווית היין,
"אני חייב לזוז." רינהרד לא הגיב, זרקתי מבט מחודד לבקבוקו
וקמתי על רגלי.
"בוא דרעק, הולכים", קראתי לכלב של וולפגנג.
"התבלבלת?" שאל אותי רינהרד שעזב לרגע את בקבוק היין.
"מה?" נראה כאילו גופי החל לרעוד שלא בשליטה.
"שאלתי האם התבלבלת?" סובב רינהרד את מבטו הקר אלי, "חשבתי
שקוראים לו רמברנט, לעולם איני שוכח שמותיהם של כלבים."
"כן..." גמגמתי, "אתה צודק. 'דרעק' זה רק כינוי, רמברנט כל כך
לא יוצלח שלרוב אני קורא לו 'דרעק'. נראה לי שהוא כבר לא עונה
לשם 'רמברנט'." רינהרד ירה מבט ממזרי, הרים גבותיו כמבין וחזר
לבקבוק היין. תפסתי את דרעק בקולרו ויצאנו החוצה.
"דרך צלחה... לודוויג ואן!" צעק רינהרד לעברי ונתקף גלגולי
צחוק מטורפים שמהר מאוד הפכו להתקפי שיעול כבדים בזמן שפתחתי
את דלת הפאב ליציאה.
"קדימה, דרעק, הראה לי את הדרך הביתה", לחשתי לעצמי ברגע
שיצאתי מטווח שמיעתו של רינהרד. תאורת מנורות הרחוב הייתה חלשה
והגשם העדין עשה קסמיו והפך את אווירת הלילה למסתורית
ולאפלולית במיוחד.
דרעק החל בצעדיו האיטיים והמגושמים, שאפיינו כל כך את חזותו.
כעבור מספר דקות עברנו ליד חנות בשמים אפורה; ריח הלימון של
רוז הציף את אפלוליות הלילה ברדיוס של כמעט חמישה מטרים מדלת
כניסת החנות. הצצה חטופה דרך חלון הראווה הספיקה כדי להפחיד
אותי עוד יותר, והקפיצה את בלבולי לרמות חדשות. טפחתי על ישבנו
של דרעק לזירוז.
פנינו לסמטה חשוכה, הגשם החל לנטוף בחוזקה. חתול שחור נחת משום
מקום על פחי המתכת החלודים וברח כמו עטלף מהגיהנום כשראה את
דמותו המהלכת של דרעק - שלא כמו כל הכלבים, המשיך ללכת בכבדות
פילית.
הזמן עבר, לאט אמנם, אבל בסופו של דבר הגיע לקיצו. דירתו של
וולפגנג הייתה בקומה שלישית של בניין דירות אפור ומכוער
להחריד. עלינו במדרגות וכשהגענו שרט דרעק את הדלת בטלפיו
הלבנים.
"אתם רטובים," אמר וולפגנג בפתחו את הדלת, "היכנסו, הקדמתם קצת
אך בטוח אני שלא תהיה בעיה." נכנסנו. וולפגנג זרק לי מגבת
ידיים לנגב את פני ודרעק נכנס לחדר השינה, שם נרדם לאחר דקה.
"יש פה עוד מישהו?" שאלתי את וולפגנג שעה ששמתי לב לקולות
הפכפוך העולים מחדר המקלחת.
"כן," השיב, "גוסטאב פה."
"גוסטאב?"
"בן זוגי, לא סיפרתי לך עליו? הוא פרופסור למכאניקת הקוונטים,
יש לו גם תואר שני בתורת המספרים."
"באמת? אף פעם לא אמרת לי שאתה..."
"גיי?" שאל בגיחוך, "לא שאלת אף פעם."
"אז בן כמה גוסטאב? הוא בטח זקן עם כל התארים שלו."
"לא, הוא בן 25, למען האמת. סיים את התואר השני שלו בתורת
המספרים בגיל 19 ולפני חודש קיבל את תואר הפרופסורה שלו."
"תוך חמש שנים נהיה פרופסור? הכיצד?"
"לא תוך חמש שנים, מה פתאום? כשסיים את התואר הראשון שלו בתורת
המספרים התחיל ללמוד מכאניקת הקוונטים במקביל ללימודי התואר
השני."
"ומתי זה היה?"
"לפני 13 שנים בערך." התיישבנו אצל השולחן. לאחר דקה פסקו המים
מלפכפך ודלת חדר המקלחת נפתחה.
"או, אני רואה שיש לנו אורח היום," אמר גוסטאב, עטוף במגבת
אדומה, "למה לא סיפרת לי? הייתי מכין לנו משהו לאכול."
"אין צורך," עניתי במבוכה, "אני לא מאמין בלאכול." התבלבלתי.
"מה שתגיד", השיב גוסטאב בחיוך והלך להתלבש. גוסטאב היה בחור
צעיר, גבוה וחטוב, שערו השחור עיטר את ראשו בנוסף לכל שאר
גופו.
"בוא, נתחיל," אמר לי וולפגנג, "יש לנו הרבה עבודה הלילה."
שמתי לב שידו עדיין קשורה באזיקים למזוודה השחורה.
"ספר לי את כל מה שקרה בפאב אחרי שהלכתי", ציווה וולפגנג.
"הוא מטורף לגמרי," התחלתי שוב לגמגם, "כשהוא נכנס הוא זרק את
סיגרו לצד שמאל בעוד הוא מסתכל לעבר הבאר בצד השני, הבן-אדם
פרנואיד בצורות שלא תיארתי לעצמי, תמיד מוכן שמשהו נורא יקרה,
מרגישים את זה גם בדיבור שלו וגם בהתנהגות שלו. בנוסף אני חושב
שעשיתי כמה טעויות קריטיות."
"כמו מה למשל?" אמר וולפגנג בחשש.
"לא הצלחתי לשקר כמו שצריך, כשהוא שאל איך קוראים לכלב שלך
אמרתי ששמו 'רמברנט' ואז כשיצאתי קראתי לו 'דרעק'. הוא חושש!
הוא יודע שאני מסתיר משהו, הוא מטורף לגמרי, אני אומר לך, הוא
זרק כוס יין על נגן הלהקה אך הכוס פגעה במוזג ולאחר מכן הוא
הזמין את כל הבקבוק."

"אתה רציני?" שאל וולפגנג בהיסטריה, "הוא כבר הצליח לעוות את
המרחב? המצב נורא משחשבתי. ספר לי עוד."
"הוא פרנואיד," חזרתי על דברי, "הוא שאל אותי על רוז, חברה
שלו. אמרתי שלא ראיתי אותה אך כן ראיתי אותה - היא ישבה, לפני
שבאת, בכורסה שלך. היא לעסה פומית ריקה של סיגריה, ואמרה שהיא
לא צריכה דמיון או משהו כזה בגלל שהיא כבר בשיא. אני בטוח במאה
אחוזים שהיא מזוכיסטית. היא קמה לאחר דקה וחצי שחיכתה לרינהרד
בפאב, אין לה סבלנות לכלום, הכל חייב לקרות עכשיו בשבילה ואם
אפשר אז אתמול. בנוסף היא גם כן חוששת ממנו, מה שזורק אותי
למסקנה הבאה: רינהרד הוא סאדו-מזוכיסט, רוז היא השפחה שלו, אין
בקשר שלהם כלום מעבר למשחקי שליטה, ואני לא אתפלא אם מה שנגלה
בסופו של דבר מהמסר שיירטת ממחשבו הוא רק סיסמה לאתרי סאדו
באינטרנט."
"מאיפה אתה כל כך בטוח במסקנה המטורפת הזו?" שאל אותי וולפגנג
בצחקוק.
"אם לא מספיק לך מה שאמרתי," המשכתי, "כשחזרתי עם הכלב שלך לפה
עברתי מול חנות בשמים. ידעתי שרוז קונה שם את הבושם שלה בגלל
שפעם הרחתי את אותו הריח בחנות הזו. אך הנקודה היא לא זו; מה
שהפתיע אותי היה המחזה המטורף שהתרחש בפנים: אחד מכלבי הצייד
של רינהרד שכב פצוע בתוך החנות וכל בקבוקי הבושם היו מנופצים
לשברים חדים. שמלתה של רוז הייתה שרועה על הרצפה, ספוגה בבושם
ובדם הכלב.
"מה אתה חושב שזה?" שאלני וולפגנג.
"אני לא יודע, מה שבטוח הוא שרוז חטפה מכה הגונה מרינהרד, אין
דבר אחר שיכול להסביר את שמלתה הריקה. לפי דעתי הוא 'השתמש'
בה, קרע את שמלתה מעליה והכניס את אחד מכלביו 'לטפל' בה."
"לא ייאמן..." אמר וולפגנג.
"מה גילית שחידש לך?" שאל גוסטאב את וולפגנג כשנכנס לחדר
הסלון.
"המצב רע משחשבתי," השיב וולפגנג, "נצטרך להשתמש בצופן בפנקס
חד פעמי."
"אין שום סיכוי שזה יעבוד," התפרצתי, "שום מחשב בעולם הזה לא
יוכל לעמוד בפענוח צופן פנקס חד פעמי, זה בלתי אפשרי."
צופן פנקס חד פעמי עושה שימוש במפתח בגודל כל הטקסט המוצפן,
כלומר: אם נרצה להצפין את השם 'לודוויג ואן' נצטרך מפתח בגודל
10 תווים אקראיים, ככה שכל אות מתחלפת למספר, ל' לדוגמה תהפוך
ל-5, ו' תהפוך ל-3, ד' ל-2, ו' כבר הוצפנה ל-3 קודם לכן, אבל
אם נמשיך להשתמש במספר 3 כדי להצפין את האות הזו יהיה סדר
הגיוני של המספר, מה שיהפוך את הצופן לאפשרי לפענוח, לכן נבחר
בכל פעם מספר אחר כדי להצפין את האות הזו. גם התו 'רווח' מוצפן
בשיטה זו כדי להבטיח כיסוי לכל דרך אפשרית לפענוח.
בסופו של דבר מגיעים למצב שבו רק מי שיש לו את המפתח (שנכתב
בעבר בפנקסים ובגלל זה נקרא פנקס חד פעמי) יכול לפענח את
הצופן. אין שום דרך לפענח את הצופן ללא ידיעה מוקדמת של המפתח
בגלל שאין שום סדר או היגיון במפתח שכזה, ולכן הצפנה זו היא
ההצפנה הכי בטוחה שקיימת ואי אפשר לפענח אותה בשום פנים ואופן.
זה לא שהאלגוריתם לפיצוח המפתח לא יעיל, אלא שאין אלגוריתם
שיכול לפענח את המפתח, בגלל שהמפתח אקראי וחסר כל היגיון
מתמטי.
הסיבה שבגללה אנשים לא משתמשים בצופן פנקס חד פעמי לעתים
קרובות היא שקשה ליצור סדרת מספרים אקראיים לגמרי. מבחינה
פסיכולוגית בני אדם לא יכולים לכתוב משהו אקראי באמת ולכן יהיה
זה אפשרי מבחינה תיאורטית לפצח מפתח שכזה. סיבה נוספת היא
התפרקות רדיואקטיבית, אחת התופעות היחידות שבהן אקראיות באמת
קיימת בטבע, משום שהיא תופעה קוונטית בעיקרה ולכן הסתברותית,
כלומר: איננו יכולים לדעת מתי יכול להיות פירוק רדיואקטיבי אך
כן יכולים לדעת באופן הסתברותי כמה חומר יפורק בזמן מסוים
(אנשים רבים רואים בעובדה זו קיום לכוח עליון בגלל היותה של
תופעה זו בלתי ניתנת לחיזוי).
סיבה נוספת לכך שאנשים נוטים לא להשתמש בצופן זה היא הקלות שבה
הפנקס ייפול לידי אויב. בלתי אפשרי להעביר את המפתח דרך מערכות
תקשורת בגלל שאפשר ליירט את זה. לכן הדרך היחידה להעביר מפתחות
שכאלו היא דרך מפגש אישי בין השולח למקבל, מה שיכול להיות
בעייתי אם רוצים להעביר מסר מהר ומייד.
"האמת," אמר גוסטאב, "אנחנו כן יודעים מה אנחנו מחפשים, לכן
אפשר לכתוב תוכנית שתתן לנו את התשובות הנכונות בקירוב לתוצאה
הנכונה."
"מה?" שאלנו אני וולפגנג פה אחד.
"הבעיה האמיתית בפענוח צופן פנקס חד פעמי היא שיכולים להיות
אין סוף פענוחים אפשריים, ובגלל זה אין שום אלגוריתם שיכול לתת
תשובה נכונה, כי אין שום אינדיקציה למה נכון ומה לא."
"אז... איך בדיוק חשבת לפצח זאת?" שאלתי.
"כשעבדתי על התזה שלי בתורת המספרים נתקלתי בתופעה מוזרה; יש
אגדה לפיה קיים קבוע הסתברותי אשר יכול לחזות כל התרחשות
שקיימת או שתתקיים. הכל נחמד ויפה עד שמתחילים לחשוב בהיגיון
על זה. מי שיהיה ברשותו את הידע על קבוע זה יוכל לעשות הון
מהימורים או השקעות בבורסה."
"אני מתחיל להבין", אמרתי, "גם רינהרד וגם רוז היו מאוד
יומרניים בקשר לכסף שלהם, רינהרד למשל הזמין את היין הכי יקר
גם כשידע שהוא לא הכי טוב."
"'מספר האלוהים'", התחיל שוב גוסטאב, "הוא רק אגדה. יש שאומרים
שמי שמחזיק בו גם יכול לשלוט בנעשה ביקום ולחזות כל תופעה בכל
נקודת זמן. אני לא מאמין ב'מספר האלוהים' כי זו סתם אגדה שאיזה
תסריטאי המציא, אבל בעבודתי על הקשר בין מספרים ראשוניים לסדרת
פיבונאצ'י הגעתי למספרים אסטרונומיים שחזרו על עצמם ללא כל
היגיון..."
"סדרת פיבו... מה?" שאל וולפגנג בחיוך אטום.
"פיבונאצ'י", עניתי, "סדרת מספרים שכל מספר בה שווה לסכום שני
המספרים שבאו לפניו: 1 1 2 3 5 8 13 21 וכו'."
"נכון," אישר גוסטאב, "יש שאומרים שבסופה של סדרת פיבונאצ'י
מסתתר מספר האלוהים, אך כמובן שזו סדרה אין סופית. אך התזה שלי
עסקה בקשר שבין סדרת פיבונאצ'י למספרים ראשוניים. בסופו של דבר
הגעתי למסקנה שקיים מספר ראשוני אחרון בסדרה ואחריו אין יותר
מספרים ראשוניים, זו יכולה להיות אולי נקודת הסיום של הסדרה
כמו שמסופר באגדה."
"נו... אז מה המספר הזה?" שאל וולפגנג.
"אין לך סבלנות?" גיחך גוסטאב, "אני לא יודע מה המספר כי מעולם
לא ראיתי אותו, רק הוכחתי שהוא יכול להיות קיים. אני ראה שאתה
עדיין קשור לצעצוע החדש שהבאתי לך."
"מה זה באמת?" שאלתי בעקשנות, "אמרת שתתן לי תשובה על זה
בפאב."
"אני הולך להכין לנו קפה," אמר וולפגנג, פתח את אזיקיו, הניח
את המזוודה על השולחן, ופנה לגוסטאב: "בינתיים תסביר לו." הוא
קם מהשולחן ונע לכיוון חדר המטבח.
"סוף סוף," אמר גוסטאב בציניות, "בטח שמעת על אזור 51."
"כן, ראיתי תיקים באפלה", עניתי במהירות.
"טוב, אז המקום קיים, אבל אין בו כלום, באמת. הוא ממוקם באגם
יבש בשם 'גרום לייק'. בעבר הוא שימש לניסויים במטוסים
אקזוטיים, אבל היום אלו רק המגורים של ממשלת הצללים."
"מאיפה אתה יודע? ומה הקשר?"
"איך וולפגנג מוצא תמיד את החברים הכי דומים לו?" שאל וצחק,
"אני עובד שם. מזרחית ל'גרום לייק' נמצא עוד אגם יבש, שם עשו
את הניסויים הראשונים בפצצות האטום. אפשר לראות הכל בצילומי
לוויין. בכל אופן, עוד יותר מזרחית נמצא המקום האמיתי: מה
שאפשר לראות ממנו אלו רק היציאות והשבילים המובילים ליציאות,
כל מה שקורה שם מתרחש מתחת לאדמה."
"אתה רוצה להגיד לי שבאמת יש שם חלליות של חייזרים?"
"לא, אין שם שום חייזרים, אלו שטויות שהממשלה הפיצה כדי
שהציבור יתעסק בטפל ולא יתקרב לאמת. אך מה שכן יש שם זה
הבסיסים של ממשלת הצללים והמון מעבדות שעוסקות בעיקר בתופעות
קוונטיות."
"ממשלת צללים?" שאלתי בהרמת גבה.
"כן, תאמין או לא, זה נכון. כמו שיש את נשיא ארה"ב יש לו גם
'מקביל מוצלל'. האמת, הנשיא הידוע הוא בובה של 'הנשיא המוצלל'.
כל זה נחמד ומסקרן אבל לא בשביל נושא זה באנו לכאן היום.
העניין האמיתי הוא זה!" ברגע זה פתח גוסטאב את המזוודה. היה זה
המחשב הכי מוזר שראיתי. המקלדת הייתה שחורה, קטנה
ופונקציונאלית, רק עם אותיות, מספרים ועוד כמה לחצנים חיוניים.
מעל המקלדת היו ארבעה ריבועים כחולים שפלטו אור חזק שהאיר את
מרבית החדר. המסך היה דק ורגיל לגמרי, כך גם העכבר המוטבע בין
המקלדות.
"הקפה מוכן," אמר וולפגנג ונכנס חזרה לסלון. "יפה, נכון?" שאל
אותי. עניתי בנדנוד ראש לחיוב וחזרתי לבהות במחשב.
"מחשב קוונטי," התחיל גוסטאב, "גנבתי אותו היום מהמעבדה שלי
ע"ש ריצ'רד פיינמן."
כדי להבין מהו מחשב קוונטי ואיך הוא פועל יש להבין מושג
אבסורדי בתורת הקוונטים; מושג זה נקרא 'סופרפוזיציה'. כשאנחנו
מדברים על מחשב קוונטי, אנחנו בעצמם מדברים על המעבד שלו. מעבד
זה משתמש בחלקיקים תת אטומים, כלומר: אבני היסוד הקטנות ביותר
של החומר. חלקיקים אלו (בשל היותם קטנים מאטומים, או קטנים
מחומר ממשי) אינם פועלים עפ"י חוקי הפיסיקה הקלאסית, ומסיבה זו
פיתחו מדענים את תורת הקוונטים.
בלבו של מחשב קוונטי מצויים חלקיקים אלו (מספר החלקיקים תמיד
יהיה 2 חזקה כלשהי). לכל חלקיק יש ספין, שהוא מין תנע זוויתי.
כדי להמחיש מובן זה נדמיין שכל חלקיק הוא כדור קטן שמסתובב
לכיוון השעון או להפך.
במחשבים קוונטיים משתמשים בחלקיקים עם ספין חצי. כלומר: כדור
שצריך לסובב אותו פעמיים על צירו כדי שיחזור למצבו הקודם (כמו
שאמרתי - אבסורדי). הסיבה לשימוש בחלקיקים אלו היא שכל סיבוב
יכול להיחשב כמצב בינארי, כלומר: לכל חלקיק יש שני מצבים,
סיבוב אחד ושני סיבובים (שזהו בעצם המצב ההתחלתי). וניתן להציג
כל מצב כזה בספרה בינארית (1 או 0). לצורך הפשטות נתייחס ככה -
שלכל חלקיק יש שני מצבים, 1 ו- 0.
כדי לשנות את מצב החלקיק יש לפגוע בו בגל אנרגיה. כשגל האנרגיה
פוגע בחלקיק הוא נכנס למצב שנקרה 'סופרפוזיציה של מצבים',
כלומר חוסר וודאות באיזה מצב הוא. כדי לבדוק באיזה מצב הוא יש
פשוט לבדוק זאת באמצעים רגילים, אך דבר זה "שובר" את
הסופרפוזיציה. כלומר: כשהחלקיק במצב סופרפוזיציה הוא בעצם
מקיים את כל המצבים בו זמנית ובדיקת החלקיק עוצרת חוסר וודאות
זה ומכניסה את החלקיק למצב בו הוא מקיים רק מצב אחד (אקראי
מבין השניים).
עיקרון בלתי נתפס זה, שגורם לאנשים רבים כאב ראש, יכול לפעול
לטובתנו כאשר אנו רוצים למשל לעבור על כל המספרים מ-0 עד 128.
127 מספרים אלו מיוצגים ע"י שבע ספרות בינאריות. [1] במחשב
רגיל (כמו זה שאתם משתמשים בו ברגע זה) נעשה 128 פעולות לכל
אחד מהמספרים, אך במחשב קוונטי נעשה רק פעולה אחת, משום שנשתמש
במעבד קוונטי בעל שבעה חלקיקים במצב סופרפוזיציה, כלומר: שבעה
כדורים שאיננו יודעים באיזה מצב הם, ובעצם מקיימים את כל
המצבים בו זמנית. 128 המצבים האפשריים מתקיימים ולכן החלקיקים
עושים את כל החישובים בעת ובעונה אחת.
הבעיה העיקרית במחשבים קוונטיים היא שכדי להמיר את המידע
שבחלקיקים למידע שנוכל להבין יש לבדוק באיזה מצב הם, וזה שובר
את הסופרפוזיציה והורס לנו את כל התהליך! נראה שבמעבדות ליד
'גרום לייק' הצליחו להתגבר על בעיה זו בדרך לא מובנת.
במשך השנים ניסו בני האדם להבין כיצד מקיים חלקיק כמה מצבים בו
זמנית. אחת ההשלכות היותר ציוריות היא קיומם של יקומים
מקבילים. לפי גישה זו, חלקיק במצב סופרפוזיציה עובר ליקומים
מקבילים, כאשר בכל יקום הוא נמצא במצב אחר. במבט מתקדם נוכל
לראות בהשלכה זו קיומם של אין סוף יקומים מקבילים שרק הולכים
וגדלים עם התפתחותו של כל יקום, כלומר: יכול להיות שביקום
מסוים אנחנו בעצם נמלים ירוקות ורעבות להחריד המשוטטות ברחבי
הגלקסיה ואוכלות את כל מערכות השמש. האמת שהמאמינים בגישה זו
אומרים שזאת עובדה.
"למה שיקרת לי?" שאלתי את וולפגנג לאחר שהניח את ספלי הקפה על
השולחן בסלון.
"לא שיקרתי," הסביר והתיישב ליד גוסטאב, "רק סילפתי עובדות,
אתה צעקת את זה בפאב והרבה אנשים הסתכלו עלינו, ואם היה שם
מרגל מטעם ממשלת הצללים היינו נתפסים."
"הבנתי," אמרתי בבושה, "מצטער על זה."
"אל תדאג."
"כיצד התגברתם על בעיית הסופרפוזיציה?" שאלתי את גוסטאב.
"זה די פשוט," הסביר, "במקום לבדוק את האנרגיה של החלקיקים,
המחשב בודק את גל האנרגיה המוחזר מהחלקיקים לאחר שפוגעים בהם
בגל אנרגיה חיצוני שמכניס אותם לסופרפוזיציה. האמת, אף בן אדם
לא היה יכול לחשוב על כך, והנוסחאות שהמחשב משתמש בהן מורכבות
מכדי שנתחיל להבין. השתמשנו במחשבי-על רגילים (בינאריים) כדי
לחשב את אופן פעולתו של המחשב הקוונטי."
"כן, כן..." התחיל וולפגנג, "אתה יודע איך שאני אוהב אותך מדבר
לא מובן!"
"תן לי את התוכנית", ביקש ממני גוסטאב. שלפתי מכיסי דיסק עליו
צרבתי מוקדם יותר בערב את התוכנית שפיתחתי לפענוח הצופן.
גוסטאב הכניס את הדיסק לכונן מחשבו ותוך פחות משניה התוכנית
עלתה על המחשב.
"וואו!" אמרתי, "אצלי במחשב לקח דקה רק להעלות את התוכנית."
"זה עוד כלום," צחק וולפגנג ולגם מהקפה שלו, "אתה צריך לראות
איך הוא מריץ משחקי מחשב, אתה תמות!" וזרק אלי קריצה.
"מאיפה הוא מקבל את כל הכוח?" שאלתי את גוסטאב שעה שניסה לשלב
בין התוכנית שלו לפענוח צופן פנקס חד פעמי לתוכנית שלי.
"מכונות נצח," הסביר בעוד הוא מתקתק על מקלדת המחשב. "פיתחו
אותן לפני עשרות שנים. מכונות אלו מייצרות מספיק כוח כדי
להפעיל את עצמן וליצור את אותה כמות כוח. האמת, איינשטיין היה
אחד מהמפתחים של מכונת הנצח הראשונה, אבל הכל ידעו שאם נהפוך
את כל תחנות הכוח למכונות נצח הכלכלה תתרסק, לכן איינשטיין
פיתח את חוקי התרמודינאמיקה, אשר מפריכים את קיומן של מכונות
נצח, לכן גם אף אחד לא מנסה לבנות אותן. בתוך המחשב הזה ישנה
מכונת נצח בגודל מולקולרי, זהו הפלא האמיתי מאחורי המחשב."
"ידעתי!" אמרתי, "בגלל זה התחברו לי קוביות הקרח בוויסקי."
"לא," איכזבני גוסטאב, "אני מכיר את הפאב הזה, הם מדללים את
המשקאות שלהם. לא כל חוקי התרמודינאמיקה הם שטויות, אתה
יודע."
"אה... טוב," אמרתי, "ומה עם זיהומי האוויר של תחנות הכוח
הרגילות?"
"אל תדאג," הרגיעני גוסטאב, "הכל בשליטה."
לגמתי קצת מהקפה שהגיש לי וולפגנג. הסתכלתי על המחשב הקוונטי;
הוא היה פשוט יפיפה, מדהים בחזותו ובמחשבה העומדת מאחוריו. רק
עכשיו שמתי לב שאורות החדר כבו עם הדלקת המחשב, אך לא היה לי
כוח להבין למה זה קרה. הלילה היה בשיאו והאור הכחול שנבע
מהמחשב הקוונטי מילא את כל החדר באווירה מרגיעה.
"תגיד, גוסטאב," אמרתי, "באיזה חלקיקים אתם משתמשים? ואיך אתם
שומרים עליהם יציבים בתוך המחשב?"
"טוב," הסביר והפנה מבטו אלי, "כמו שאתה בטח יודע צריך להשתמש
בחלקיקים עם ספין חצי. למזלנו פרוטונים הם עם ספין חצי."
"פרוטונים הם החלקיקים בעלי המטען החיובי בגרעין האטום, נכון?"
שאלתי.
"בדיוק," ענה גוסטאב, "התהליך לבידוד פרוטון הוא פשוט מאוד.
לוקחים חד מימן, יסוד בעל פרוטון אחד; צריך לברור את
האיזוטופים, ככה שלא יהיו נויטרונים צמודים לפרוטונים. עכשיו,
אחרי שיש לנו מספר גדול של חד מימן טבעי יש ליינן אותו, כלומר,
להוציא את האלקטרונים. תהליך זה פשוט, כל שצריך הוא לחשוף את
המימן לקרינה מייננת; אנו משתמשים בקרינה רדיואקטיבית, כי היא
החזקה ביותר. הקרינה מייננת את המימן, כלומר 'מוחקת' את
האלקטרונים, וככה נשארים לנו רק פרוטונים. אנחנו שומרים על
הפרוטונים יציבים בתוך שדה אלקטרו-מגנטי חזק מאוד."
"גאוני", אמרתי.
"האמת, לא כל כך, זה די מטופש בפשטותו..."
שתקנו למשך דקה ארוכה.
"אז..." ניסיתי לשבור את השתיקה המביכה, "איך נפגשתם?"
"כשביקרתי במעבדה של גוסטאב..." התחיל וולפגנג.
"מה?" התפרצתי בפליאה, "נותנים לאזרחים להיכנס למעבדות האלו?"
"לא," ענה וולפגנג. פניו של גוסטאב הצטיירו בחיוך מלבב. "אני
עובד שם."
"חשבתי שאתה עובד בנדל"ן", אמרתי.
"כן, טוב. הייתי צריך לשמור על זה בסוד."
"כן?" אמרתי, "אז למה עכשיו אתה משתף אותי בזה? ולמה בכלל
הייתם צריכים את העזרה שלי? אני רואה שגוסטאב יודע לכתוב
תוכניות מחשב ברמה גבוהה ביותר."
"כדי לראות אם אתה מתאים", אמר וולפגנג במין אופן מובן מאליו
מרגיז שכזה.
"'מתאים' למה?" שאלתי בחשש, "ומה אם אני לא 'מתאים'? מה תעשו
לי אם התוכנית שלי לא תעבוד?" התחלתי לחשוש שמא וולפגנג, חברי
משכבר הימים, מסתיר ממני סודות עמוקים. התחלתי אף לחשוש שאני
נופל לאותם הסודות.
"אני חושב שהמבחן כבר הוכרע," אמר וולפגנג בטון קר, "התוכנית
זה רק צעד ליתר ביטחון, אנחנו לא אוהבים ללכת עיוורים." לבי
החל פועם בחוזקה.
"אני מפחד, וולפגנג," הודיתי באשמה, "מה אתם הולכים לעשות לי?
על איזה מבחן אתה מדבר? כל העסק הזה ממש לא נראה לי!"
וולפגנג חייך לעברי וניסה להרגיעני במבט שפל. זה לא עבד.
הרגשתי שכמויות גדולות של אדרנלין זורמות לי בדם, הרגשתי את
דופק לבי מנפח לי את החזה ומאיים לפוצץ לי את הצוואר.
"זהו," אמר גוסטאב, "סיימתי לשלב בין התוכניות."
"באמת?" חייך וולפגנג, "ומה התוצאה?" וולפגנג לא הוריד ממני את
המבט המחויך שלו שעה שבן זוגו הריץ את התוכנית.
"קיבלתי שני פתרונות", אמר גוסטאב לאחר שנייה, "הפתרון השני
נכון."
"שמעתם את זה?" שאלתי לפתע, "זה נשמע כמו כלבי הצייד של
רינהרד."
"כן," אמר וולפגנג, עדיין מביט בי בחיוך ערמומי. "אלו כלבי
הצייד של רינהרד."
"וולפגנג, אתה מפחיד אותי!" אמרתי, יללה נשמעה מחוץ לדלת
הדירה.
"מהר, תשתמשו במספר האלוהים שלכם! תעלימו את רינהרד!" אמרתי
בלחץ.
"אתה ממש מצחיק!" צחק וולפגנג, "נראה לך שהיינו מסכנים את
הקבוע הזה? הצחקת אותי! אבל צדקת במשהו אחד, זו באמת סיסמה
לאתרי סאדו באינטרנט, אבל לא של רינהרד, אלא שלי ושל גוסטאב.
רינהרד הוא סתם מונצ'ורי."
"אני מאוד מקווה שהכל בדיחה, וולפגנג", אמרתי ברעד, "ומה זה
מונצ'ורי לעזאזל?"
"אדם ששולטים בו מרחוק, וזאת לא בדיחה." ברגע זה נפתחה דלת
הדירה בבום צורם.
"נפגשים שוב, לודוויג ואן?" אמר רינהרד שעמד בפתח הדירה,
מחזיק בכלבי הצייד שלו שלא יתנפלו עלי. נפלתי אחורה עם הכיסא
שלי וברחתי בזחילה עמוק יותר לתוך הסלון, הרחק מכלביו של
רינהרד.
"מצטער," אמר אלי וולפגנג, "אבל נכשלת במבחן." גוסטאב הסתובב
והסתכל עלי. וולפגנג התקרב לבן זוגו שחיבק אותו בזרועותיו שעה
שרינהרד שחרר את כלביו.
כלביו של רינהרד שעטו בנביחות והקיפו אותי מכל עבר. עמדתי
במהירות, מתרחק מלועותיהם השטניים. רינהרד החל למלמל משהו
במהירות עצומה וגופו החל להתנועע לאט והתגבר עם הזמן למהירות
עצומה; היה נראה כאילו הוא חלק מקהל של הופעת רוק כבד. כובעו
עף מראשו וגופו התעוות והתנועע בצורות לא הגיוניות. גוסטאב
כיבה את המחשב, ולגם מספל הקפה שלו. כולם נראו כאילו מצפים
למשהו, בוהים בי.
"וולפגנג!" צעקתי, "למה אתה עושה לי את זה?"
" 7 5 8 6 2 1 3 4 6 " מלמל רינהרד בקול רם, " 3 ! " צעק.
הבנתי, היה זה מספר האלוהים שמלמל רינהרד כל הזמן, עכשיו הוא
בשליטת רינהרד שבשליטת וולפגנג וגוסטאב. הדבר הבא שקרה הפתיע
אותי. הכל נראה הרבה יותר גדול וכשהסתכלתי על כפות ידי הופתעתי
לראות במקומן כפות רגלי כלב - נראה שהפכתי לאחד מכלבי הציד של
רינהרד. בגדי כיסו אותי כשמיכה ולקח לי שניות אחדות להיחלץ
מהם.
"שוסטו!" צעק רינהרד. למשמע פקודת בעליהם התנפלו עלי כלבי הציד
ונגסו בבשרי.
"שלא ינשכו עמוק!" הורה וולפגנג לרינהרד, "אני לא רוצה לנקות
הרבה דם הלילה."
למזלי, המשמעות הייתה לחיות עוד כמה שניות. כאבי נשיכותיהם של
כלבי הציד היו חזקים כל כך שגופי כאילו צעק ללא פקודה ממוחי,
אך כל שיצא היה יללה ארוכה ודקה.
אחרי מה שנראה כנצח עזבו אותי כלבי הציד וחזרו לרינהרד שהרים
בינתיים את כובעו ויצא מהחדר. נשארתי קצת בהכרה, מספיק כדי
להבין מה מתחולל בחדר.
"איזה מחזה מזעזע", אמר וולפגנג.
"כן, נטפל בזה בבוקר," השיב לו גוסטאב, "תשלח צוות לנקות לך את
הדירה."
"כן, אני אעשה זאת. עכשיו בוא לישון, צריך לחזור מחר לנבדה."
"תיקח אותי במטוס הפרטי שלך?"
"אתה יודע שאסור."
"אבל אתה הנשיא, אתה יכול לעשות הכל!"
"נראה מחר בבוקר, אני מתחיל להיות עייף. ברצינות."
"בוא," אמר לו גוסטאב שקם ונעמד בפתח חדר השינה, "יש לי הפתעות
חדשות הלילה בשבילך."
"אל תגיד לי שקנית עוד אביזר מהאתר שלך!"
"בוא ותראה, מר 'נשיא מוצלל'," אמר גוסטאב בקול מפתה והוציא
אזיקים מנומרים ממכנסיו. וולפגנג התקרב לגוסטאב שחיבק אותו
וסגר אחריו את הדלת.
הכל החל להיטשטש, וכאבי הנשיכות כבר לא כאבו כמו מקודם. שוב
פעם הרחתי את ריח בושמה של הגבירה רוז. לפתע הבנתי למה הכל היה
לי כל כך מוכר: טעיתי כשחשבתי שהיא חברה של רינהרד; היא, כמוני
נבחנה להיות מועמדת לממשלת הצללים ונכשל; הכלב המשוסע בחנות
הבשמים היה היא. נכשלתי ובגדול; לא הצלחתי לשמור על קור רוח אף
לא לשניה אחת, וכשניסיתי להתעלות על עצמי רק נפלתי יותר לעומק.
לא הצלחתי להבין מיהו רינהרד ולא הצלחתי להבין מה מתרחש
מסביבי, הלכתי כעיוור אחרי טירופו החולני והמזויף של וולפגנג
'חברי'. הכל נראה כמו חלום שהתפקשש, חלום שאיבד את חוש הכיוון.
אך לא כך המצב. בחלומות איננו מרגישים כאב כל כך אמיתי,
בחלומות איננו יכולים להרגיש גסיסה. אך עכשיו הכל מובן. ושקט
שקט.



הקדמה:
את הסיפור הזה אני כותב בתקופה די דפוקה בחיים שלי. תקופה בה
אני מרגיש כאילו עוד כמה שניות ואני יוצא מדעתי. מדי יום ויום
אני ישן לפחות 12 שעות, ככה שהיום מתחלק לשניים - החצי בו הכל
אמיתי וחצי שהכל חלום. ככה גם הסיפור הזה, הכל עובר בין חלום
למציאות. העלילה היא עלילה חלומית וסוריאליסטית אך העובדות
המדעיות וההסברים המתמטיים מחזירים אותנו למציאות. בסוף גם מה
שאנו נאחזים בו כמציאות (ההסברים על המחשב הקוונטי) נראה כחלום
לא הגיוני, אך הכל עובדות מדעיות, שום דבר לא המצאתי. וזאת כדי
להראות כמה החיים שלי היום מתנדנדים בין חלום למציאות, בין
שיגעון לשפיות.

מאוד מקווה שנהניתם לקרוא, כשם שנהניתי לכתוב לכם את הסיפור
הזה. תגובות בונות יתקבלו בשמחה! (וגם כאלו שלא בונות)