אני מטיחה בך כדורי זיכרון שקופים כמו בועות סבון.
חלק גדולים וצבעוניים, חלק קטנים ושחורים. יש גם אחד ורוד,
הרגע בו התאהבתי בך כלוא בו. הכדורים נשברים כשהם פוגעים בך.
מקומות, ריחות וטעמים נמרחים על הפנים היפות שלך.
ואתה מסתכל לי עמוק בעיניים בעוד שאני ממשיכה במסע הצלב העצוב
הזה. המבט שלך חודר לכל תא בגוף שלי, עם העיניים העייפות
והמבולבלות האלה שלך. ואני לא מפסיקה לרגע, ממשיכה לזרוק עליך
בכח ורואה איך נוצרות שלוליות של דם מתחת לרגלייך. כל כדור
שאני מחטיאה מתנפץ על הרצפה ולא משאיר אחריו דבר.
ואתה עומד שם, בשתיקתך התמידית והמאוסה, כל כך אדיש ושקט שאי
אפשר לסבול אותך יותר.
בסוף נגמרים לי הכדורים. סך הכל עברה רק שנה, ולא הספקנו לייצר
יותר מדי מהם. אני נופלת על הברכיים בחוסר אונים ובוכה
בהיסטריה. הכל כדי לשבור את השקט הזה בינינו. ואתה עומד שם.
כדור אחד נשאר לי ביד, הורוד. נוצץ וזוהר כאילו יכול להציל
אותנו מפה, כל כך קטן בכף ידי הפצועה.
בין הדמעות אני מסתכלת במבט מטושטש עליך, ואז על הכדור. סוגרת
לאט את היד עליו והזכרונות עולים כמו גלים חזקים וסוחפים בראש.
העיניים נעצמות מעצמן והרגשות שוב זורמים בלב היישר מהכדור
הורוד. והנה הכל חוזר אליי בבת אחת, כל כך אמיתי וברור.
הצחוק, המבטים, הנגיעות, הרגשות, הדקות, ההבנה הכל כך כואבת
שאני מאוהבת בך.
פתאום חושך, הכל שחור ושקט. הזכרון התפוגג ונעלם לו. אני פותחת
עיניים, את כף היד, הכדור איננו.
מרימה מבט אל דמותך ומגלה שאתה כבר לא שם. רק שאריות של דם
ודמעות במקום בו עמדת, לאות זכרון, מוכיחות את מה שאף פעם לא
יכלת לומר או להראות. פעם גם אתה הרגשת. פעם גם לך כאב.
ועכשיו, איפשהו, גם אתה מדמם. |
