רגע אחד שנמתח לאורך כל חיי.

בהליכה מהירה הלכתי לכיוון החיים שהיו לפני.

ופתאום קול מרחוק, מאחורי בקע, שצעק את שמי.

הסתובבתי בשנייה, הסתובבתי בשנה, הסתובבתי בטעות.

הריצה, הקול רץ אליי ובכה זו-זמנית,

ואני ראיתי אותו מתקרב, ומתוך אינסטיקסט אהבתי

פתחתי ידי לחיבוק ענק, לעצב.

הקול עצר ונעמד מולי,

הסתכל לי בעיניים במבט כואב, בבכי, בייבוב, הקול חסר מילים.

הקול רוצה חיבה.

הקול התקרב בשנייה, עיני דמעו, נשמתי יצאה.

והנשיקה שאין בי כל צורה לתאר אותה

השאירה בי צלקת ולא רק נפשית.

מי היה מאמין שצלקת פיזית תשאר במקום הנשיקה.

חיבקתי את הקול במלוא עוצמתי ולא רציתי לעזוב

ולא היו מילים בפי, לא היו מילים בפי הקול

ושוב המבט שחנק, חנק, חנק!!!

הקול הלך, אני הלכתי.

ובכל צעד הרגשתי את ליבי מתפרק,
את רגליי מתנפצות מכובד נשמתי.
ואין ביוכלתי לעשות כלום!
חוסר האונים חזק ממני!
ולא הסתכלתי אחור!
קפצתי פנימה את תוך הקול!
ונשארתי חסרת מילים!
אלו הן רק שאריות...