כשאני רוצה להיזכר אני עוצמת את העיניים ומריחה ריח של גויבות.
ומרגישה חום יבש כזה מכה בי בפרצוף והרגשה של עוד מעט ראש
השנה.
והאישה ההיא בדרך לחדר שלך בקיבוץ שתמיד משקה את העציצים שלה
ומדברת אליהם בספרדית.
מכתב אחד קצר שמונח לידי ולרגעים נראה סתמי, לרגעים הוא הכי
מרגש. הוא בעצם האמת וכל מה שיש. וזה לא הרבה.
זה אפילו לא כואב וזה הכי מוזר כי זה אמור לכאוב כמו תמיד. אבל
משום מה הכאב הזה מלווה בשלווה שקטה כזו והתחלות חדשות.
אני פוקחת עיניים לרגע ואז עוצמת אותן שוב והפעם מנסה להזכר
בך. שברירי פנים וחיוך וקול אבל התמונה לא ממש שלמה והיא באה
ונעלמת, כמו בלון שחומק מהיד ובסוף מתפוצץ רחוק בשמיים.
שמיים. אני יכולה לראות את השמיים שם- כחולים וחלקים ונקיים
מעננים. שמיים של בוקר מוקדם, של צהריים, ערב ולילה. כוכבים
שניסיתי שוב ושוב לספור, בלילה במסע שליד הפרדס. העיניים טיילו
הלוך וחזור לאורך קווים דימיוניים בשמיים. אז בכלל עוד לא
הבנתי והראש היה מלא בכאב משונה, של געגוע.
לימים הגעגוע קיבל משמעות, שם ופנים, ותחושה חמוצה בלב ובבטן.
דמעות שלא הבנתי מאיפה הן בכלל. אולי מהכוכבים.
אני מרגישה אותן עולות לי בגרון שוב. אני עוצמת עיניים.
ומבינה.
את לא תחזרי. |