הוא מצא אותה בצומת דרכים. בין אלפי שלטי חיצים מבולבלים לכל
הכיוונים. היא ישבה שם שעות. נושמת מעט שותקת המון, וצוללת אל
תוך החושך ששרר סביבה. החושך שלא איפשר לה לראות לאן מובילות
הדרכים, לאן מכוונים החיצים.
הוא מצא אותה בתוך השקט ולקח אותה איתו. הוא היה כמו הפה שלה,
אבל לא צעק. כמו האף שלה אך הזרים אליה אוויר ולא נחנק. כמו
העיניים שלה אבל הפעם פקוחות. הוא היה הלב שלה. אבל הפעם, לא
שונא. הפעם אוהב.
הוא לקח אותה איתו למקום בו דרך צמרות העצים עוברות קרני שמש
דקיקות. מקום בו אין מה לתהות ולהתבלבל כי יש רק דרך אחת לפניה
והיא רצופת שושנים. מקום בו גם האור החיוור והחלוש שמפיק הירח
מקנה חום לגוף הקר והחלש שלה.
ובאותה מהירות שהוא בא, הוא נעלם ודעך אל תוך הצללים.
והיא נותרה שם עם צעקה חנוקה, עיניים מטושטשות ודומעות, ולב
פצוע.
החושך נראה שחור וקודר יותר.
אך מה זה? מה קורה לה? היא ממשיכה ללכת באותה דרך שלו! הדרך
הנפלאה הזאת, והמוארת. רק שהפעם היא לא רואה את האור הזה. הדרך
חשוכה. אבל לא, היא לא מצליחה לעזוב אותה. אין לה דרך אחרת.
היא זוכרת את הדרך הזאת בעל פה. בחושך הזה קל לה לדמיין שהוא
עדיין כאן איתה.
והדרך הזאת כבר לא רצופה שושנים. היא מלאה קוצים ודרדרים
שחודרים לה עמוק בבשר הרך והחיוור. וזה כואב ופוצע את רגליה,
הדרך הזאת.
והיא הולכת והולכת והולכת... אולי שוב היא תגיע לצומת מלאת
חיצים.... |