בחיים אין צדק. לעיתים רחוקות מאוד ישנם מקרים קטנים של צדק
פואטי כשמישהו עם ניוון שרירים זוכה בטוטו במאה אלף שקל, או
שאתה פוגש אחת שהיית מאוהב בה בתיכון ולא רצתה אותך והיום היא
עשרים קילו יותר. מקרים כאלה הם די נדירים ולרוב בכלל לא
שומעים עליהם. יכולים לעבור עשרים שנה ובכלל לא תפגוש את אותה
בחורה מהתיכון או שכן תפגוש אבל לא תזהה ואז כל הצדק הפואטי
כאילו כלל לא היה.
אבל הסיפור הזה הוא לא על צדק פואטי שכזה, בדיוק להיפך. הסיפור
הזה הוא על צלי, אחת שממש הגיע לה, אבל כמו שכבר אמרתי, בחיים
אין צדק.
לת"א עברנו יומיים לפני תחילת גן חובה. אמא חשבה שככה יהיה קל
יותר כי לא צריך לעזוב את כל החברים באמצע השנה. אבל מי שחושב
כך כנראה לא היה מעולם אפילו יום אחד בגן.
היום הראשון הגיע. "קום אמיר" אמא אמרה ושלפה מעליי את השמיכה
לא לפני שפתחה את כל התריסים בחדר. הרגשתי כמו החילזון שיום
קודם שלפתי מהקונכייה ושמתי בשמש שיתפוס קצת צבע. "אנחנו נאחר
לגן, צריך לקום" חזרה ואמרה בטון חסר פשרות. ה-"אנחנו" הסגיר
הכל, אני הולך לגן לבד, אמא לא תישאר איתי ולא מדובר בגן ילדים
רגיל כי אם בגן ילדים שאף גור תנינים לא היה שורד בו חמש דקות
בלי השגחה של מבוגר עם נשק. אבל איזו ברירה בדיוק הייתה לי?
מבחוץ היה הגן נראה כמו סתם עוד גן ילדים. רחוב ללא מוצא, הרבה
עצים שהשירו את פרחיהם ויצרו שטיח צהוב לאורך הרחוב כולו. מבנה
חד קומתי ישן עם ארגז חול וגינה גדולה בחצר הקדמית. את המבנה
עטפה גדר תיל ששמרה שאף אחד לא יוכל לצאת באותה המידה ששמרה
שאף אחד לא יוכל לחדור פנימה לגן. גם מבפנים היה נראה הגן כמו
סתם עוד גן ילדים רגיל. חדר מרכזי גדול שלסרוגין היה חדר אוכל
ולסרוגין חדר משחקים. שני חדרים קטנים נוספים, מטבח, שני חדרי
שירותים אחד עם אמבטיה וכל אלא מסוידים בצבע לבן רחיץ שהיה
מעותר בקשקושים של צבעי פנדה. כמו לכל גן גם בגן הזה היתה את
מלכת הגן, דנה, עיניים חומות, שיער בלונדיני מתולתל עד הכתפיים
והחיוך הכי יפה שרק אפשר לדמיין, ממש מלאך. לא היה אחד בגן שלא
אהב אותה ואם לא אהב אז חיבב ואם לא חיבב אז העריץ ואם לא
העריץ אז כיבד ואם לא כיבד אז משהו בסגנון. והיה גם את הבריון
של הגן, חזי קרצ'בסקי, שבניגוד למה שאפשר היה לצפות, לא היה
חזק או מופרע במיוחד. לחזי היה אח גדול, מני, וכל מי שהיה מציק
לו או מביט בו מוזר היה חוטף מאחיו מני מכות. בעוד כמה שנים
מני ידקור איזה ילד בבית הספר וילך למוסד שיקומי לעבריינים
ובעוד שעתיים חזי יביא לי פיצוציה לעין שתשאיר סימן יותר
משבוע. אבל כל זה יהיה מאוחר יותר ועכשיו אני עומד עם אמא
בכניסה לגן, עדיין מקווה שזה שנינו שהולכים לגן ושאמא לא תעזוב
אותי כאן לבד.
"אתה חדש בגן, נכון?"
לא עניתי.
אמא התנצלה בשמי, "הוא נורא בישן" היא הסבירה.
אני התחבאתי מאחרי אמא והמבוגרת שעמדה לפנינו בכניסה לגן
המשיכה לדבר כאילו כלום.
"זו צלי, אתם יכולים להיות חברים".
וכך הכרתי את צלי. אמא והמבוגרת החליפו כמה מילים ואחר כך
טלפונים ואפילו קבעו שמדי פעם צלי תוכל לבוא אלינו ואני אליהם.
צלי הביטה בי, עכשיו היא מחייכת, אני קצת נבהל אבל נשאר לעמוד
במקום.
זמן הוא דבר חמקמק. הזמן עובר לו מהר, אפילו מהר יותר כאשר אתה
קטן. דקות הופכות לימים, ימים לשבועות, שבועות לחודשים ולפני
שאתה שם לב עוד חודשיים נגמר הגן, חופש גדול ואז כיתה א'.
בהתחלה הייתי משחק בגן רק עם צלי. לי עדיין לא היו הרבה חברים
בגלל שהייתי חדש והכל וצלי, איך להגיד את זה, לצלי לא היו
חברים בגלל שהיתה מכוערת, ממש מכוערת. ובנוסף לזה שהיתה מכוערת
היה לה חיוך עם רווח של שן ובכל פעם שהיתה מחייכת לאחד הילדים
בגן או שהיה בורח או שהיה מכניס לה מכות.
בדרך כלל אלה היו מחלות ממש מדבקות, מחלות כמו טיפוס או
אבעבועות שחורות ואז אסור להתקרב. במקרים כאלה הייתי זורק לצלי
מהצד השני של ארגז החול כל מני כלים כדי שתטפל בעצמה.
היום לא היה יום שונה במיוחד. ההבחנה היתה ברורה, לא היה מקום
לספק, "זו צהבת נגיפית" הכרזתי, "מחלה קשה ביותר שאם לא מטפלים
הולך הכבד. במקרה שלך מאוחר מדי, חייבים השתלה". אספתי מהר
מעדר וכמה כלים וזרקתי לצד השני של ארגז החול. אחר כך לקחתי
דלי ובתוכו שמתי את הכבד להשתלה. כיסיתי בחול עד הקצה במקום
קרח וזרקתי לצלי. הדלי התעופף באוויר גבוהה גבוהה, הרבה מעל
דני, חלי ושרית שבנו מבצר במרכז ארגז החול. צלי המשיכה להביט
בדלי על איך שהוא עף באוויר, על איך שהוא מתקרב לפרצוף יותר
ויותר.
(לא יכולתי להביט, שמתי את הידיים על העיניים)
צליל חבטה ...
שקט...
בכי...
(אני עדיין עם הידיים על העיניים)
ילדים צורחים ורצים....
גננות רצות וצורחות....
לאמא של צלי סיפרו שהיא נפלה וגם צלי לא הלשינה, אפילו שנהיתה
קצת יותר מכוערת בגלל שתי השיניים החסרות. בלילה איזו פייה
פרצה לה לבית אחרי שכולם נרדמו ופילחה את השיניים. במקומם היא
שמה ברבי מעפנה מתחת לכרית.
שן אחת או שתיים זה טוב לדברים קטנים. דברים כמו ברבי או חולצת
רובוטריקים. אבל לצלי היו תוכניות גדולות. למה שצלי רצתה גם אם
היו מורידים את כל השיניים של כל הילדים בגן בספק אם היה
מספיק. צלי רצתה שלום עולמי ואם אפשר אז גם שתהיה יפה כמו דנה
ושיהיו לה מלא חברים, אבל גם שלום עולמי, בעיקר שלום עולמי
ואולי רק בגלל זה הגיע לה להיות יפה.
גן חובה זה בדיוק הגיל שלכולם נופלות השיניים, במיוחד כשמביאים
ביס באבן קטנה שנכנסה בטעות לתוך הסנדביץ. חמש אגורות לשן
שבורה, עשר לשלמה ותוך פחות מחודש ישבנו על ערימה של שיניים.
שמנו את כולם בשקית עם פתק לפייה. אני כתבתי שאני רוצה אופני
בי.אמ.אקס חדשים וצלי כתבה שהיא רוצה שלום עולמי ואם אפשר אז
גם שתהיה יפה ושיהיו לה מלא חברים.
כל השבוע האחרון של הגן צלי ישנה עם השקית מתחת לכרית. כל אותו
שבוע היא היתה מגיע עם חיוך לגן וגם כשהיתה מקבלת מכות מאחד
הילדים היתה נשארת עם החיוך כי ידעה שעוד מעט הכל ייגמר. שעוד
מעט היא תהיה יפה ויהיו לה מלא חברים.
החופש הגדול הגיע מהר. אבא החליט שאני צריך ללכת לקייטנת קרטה.
אני לא רציתי ואמא הסכימה לוותר, "אם הילד לא רוצה לא צריך
להכריח". אבל אבא התעקש "ראית מה קרה ביום הראשון של הגן, הילד
צריך לדעת להחזיר". ובאמת למדתי להחזיר, אבל יותר משלמדתי
להחזיר למדתי לחטוף וכשנגמרה הקייטנה כל כך שמחתי שממש לא היה
אכפת לי ללכת לבית הספר, אפילו שידעתי שאצא משם רק בעוד 12
שנה.
חודש אחרי תחילת הלימודים בן דוד שלי חיים קיבל אופנים חדשים
ליום ההולדת ואני קיבלתי את אופני ה-בי.אמ.אקס הישנים שלו. ומה
עם צלי אתם שואלים? גם צלי עלתה לכיתה א'. ולמרות ששתי השיניים
הספיקו לצמוח במהלך החופש היא נשארה די מכוערת ובנוגע לשלום
עולמי ממש אין על מה לדבר. |
