היא היתה לו כמו חץ, מגדירה לו נתיב,
בין דמעות וטיפות בשלהי האביב.
הוא היה לרועץ, אך בוהק משנהב,
כשהפיח חיים באפור של הסתיו.
היא היתה המטר, זלעפות יטרפו
בגללה בעורו בליל חורף קפוא.
הוא היה הסולאר, גלגל מתקתק,
שסינוור את עיניה בקיץ בוהק.
היא היתה לשפחה, הוא היה לאדון,
הוא חרט שמו ושמה על קליפת עץ אלון,
הוא היה לה כספר, היא לו כחידון,
ויחדיו הם יצרו ישימון חדלון.
הוא היה די חלש, מתחושה של בוקה,
שאותה הוא נשא כמעין אבוקה,
היא אכלה לא קצת קש, מבלבול בן שנים,
שיצר בה תחושה של חוסר אונים.
די הרבה הוא הבין, לא מודע אף בקצת,
עד שאת יוהרו על עורו הוא חרט,
היא צחקה כשהלבין, אך החווירה כשחין,
כשבכח חולצה מרגלו הסכין.
הוא היה קצת כמו עבד, היא קצת כמו מלכה,
מתנשאת, מתהדרת, משיקה ארוכה.
היא היתה לו כספר, אך ספר מורכב,
בו עלעל במוחו כשנטשה שעותיו.
היא היתה די כבולה, לאותו הטיפש,
שפגע וחימם ובער בה כמו אש.
הוא בכלל לא עשה, בדק בית לשמו,
כשביקר את בתי השכונה שסביבו.
הוא היה די חסין, לאי רגישות,
היא פתחה בזה עוגן, אפילו גם תלות,
היא היתה די בסין, הוא היה בבירות,
הוא הפגין שובניזים וגם אבירות.
ועכשיו הוא יושב, והיא - לך תדע,
רק יודע שהנה הלכה ואבדה.
ועכשיו הוא חושב, בחיי הוא הבין,
שלא מלטפים בחורות עם סכין.
ועכשיו הוא תוהה, מה איתה באמת,
לא יתפלא אם תחשיבהו כמת.
ועכשיו הוא בוהה, בשיר נוראי,
עם חריזה מתחכמת וגון בינוני.
מנסה להצמית, למצוא איזו שורה,
שתסיים עם אימפקט בנוי כשורה.
אבל דבר לא המית, גם כשבו תנעץ
אותה האחת שהיתה בו כחץ. |