[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







ליאה שיינפוקס
/
שלושת המאווים שלי

אני מסתכלת לו בעיניים ורואה את האהבה שלו אלי. בא לי לצעוק
עליו "תברח, אתה לא רואה שאני הולכת להכאיב לך?" אבל המבט
השליו שלו לא משתנה וכאילו בז למונולוגים המתחוללים בראשי. הוא
לא הולך להקל עלי את זה בבריחה פתאומית, הוא אוהב ואני כבר
כואבת את הכאב העתידי שלו. "את לא יכולה לפגוע בי", הוא אומר
ברכות, "זה אני שיכול לבחור להיפגע". לרגע זה משתיק את תחושת
האחריות שלי ורגשי האשם ואני מלמלת את המנטרה העכשווית שלי
שפיתחתי מאז שהכרנו "לא להתמכר לדרמה, לא להתמכר לדרמה..."
אנחנו ממשיכים להסתכל אחד לשני בעיניים, הכל שקט סביבנו, רק
העצים מתלחששים עם הרוח המדברית. "בוא נריב", אני מתגרה בו.
"על מה את רוצה לריב?" הוא שואל, משועשע. "לא יודעת, בוא סתם
נצעק אחד על השני ונלך מכות", ואני כבר מזנקת עליו באגרופים,
הוא חוסם את המכות שלי בקלילות וללא מאמץ, אני מפסיקה בחוסר
עניין. "זה כל מה שאת יכולה? זה אפילו לא כאב", הוא מתגרה חזרה
בחצי חיוך. "אתה לא משתף איתי פעולה, זה לא כיף ככה" אני פולטת
בקול ילדותי. הייתי רוצה לראות אותו צורח, משתולל מכעס, בוכה
באקסטזה, כל דבר שישבור את השלווה הזו שמרחפת מעליו. השבוע
הברזתי לו פעמיים וכשנפגשנו הייתי מרוחקת וקרה. כשאמרתי לו
שאני מצטערת על איך שהתנהגתי הוא טען שזה בסדר והוא מבין את
התהליכים שאני עוברת וחיבק אותי באהבה. קינאתי בו כל כך באותו
רגע, קינאתי באהבה שלו אלי, האהבה האמיתית הזו שכולה נתינה,
שרק הדגישה את העובדה שאני לא שם. זה מפתה, גם לי בא להרגיש
בטוטאליות, להתמכר לתחושות המסממות האלו של התאהבות, אבל אי
אפשר לחזור לשם - האשליה של האביר על הסוס הלבן שיגרום לי
להיות מאושרת כבר נשברה באופן שלא ניתן לאיחוי. אז למה אני
עוזרת למישהו אחר להחזיק באשליה הזאת? השקריות נחשפה בפני
במלוא עוצמתה, הייתי חייבת לשחרר אותו ממני. כמה קשה לשלוח
מפניך אהוב, מישהו שכל כך רוצה לעשות לך טוב, אבל אתה יודע
שבדרך הוא יעשה לעצמו רע.

הוא דיבר בטלפון ובין השורות שלח לי חצי חיוך מזמין. כאשר ניתק
נעמד מאחורי ושיחק לי בשיער. "אז יהיה לנו דייט הערב?" הוא אמר
ברשמיות מעושה, "תוכלי למצוא לי קצת זמן בין כל האהבות שלך?,
זה כבר היה אחרי שבוע של רמיזות, התבטאויות מפורשות ומשחקים של
מגעים אקראיים. לא בדקתי אם בתוכי היתה ציפייה אבל זה נראה
ברור מאליו שמשהו עומד להתרחש. אספנו בקבוק מים קרים מהמטבח
והתיישבנו על המרפסת של הקרוואן שלי אשר השקיף מהצד על שאר
חדרי המגורים ביישוב. דיברנו אל תוך הלילה, כפות הידיים שלנו
נפגשות לליטופים. מדי פעם השיחה נקטעת כאשר דמויות מוצללות
הופיעו על השביל והוא ניסה לזהות את העוברים ושבים. הרגשתי
שיושב בחברתי סרטן, שאני חסרת תגובה. הוא אוזר את האומץ להתקרב
ולבחון אותי אך כשאני עושה מחווה לקראתו הוא מתחפר במהירות
בחול. "בוא ניכנס פנימה", הצעתי כשהעייפות והיתושים החלו
מטרידים אותי. הרגשתי אותו נלחץ לפתע "את מאוד מושכת בעיני,
שלא תביני לא נכון, אבל נראה לי שאני אלך לישון לבד", הוא מלמל
אך החיבוק שלו הראה שהוא עדיין רוצה קרבה. "אל תדאג, אני אתאפק
שלא לאנוס אותך בשנתך", ניסיתי לשוות לקולי נימה הומריסטית.
ראיתי איך המוח שלו עובד בקדחנות והוא לקח צעד אחורה. "אם אתה
חושב יותר מדי באמת כדאי שתלך, אך אם בא לך להפגש מהלב אתה
מוזמן להשאר". הוא עשה צעד קדימה והניח ידיים על מותני "למה
אתה כל כך מפחד מאינטימיות? למה אתה בורח?" שאלתי באופן ישיר.
"אני מצטער אם הבנת אותי לא נכון, הרשיתי לעצמי להתקרב רק בגלל
שידעתי שאת עם מישהו אחר." "אל תדאג, אני לא רוצה ממך כלום."
הסתובבתי ונשכבתי על המיטה ומלמלתי לעברו לילה טוב. הוא יצא
בשקט מהחדר. מחשבות רצו במוחי בעוד גופי נופל לשינה. אין ספק
שהצייד נכשל, אך עדיין לא הבנתי מי מבינינו היה הצייד.

הוא הגיע ללילה אחד לפני שהוא טס לחו"ל לתקופה ארוכה. למרות
שציפיתי לראות אותו וטרחתי רבות בשביל לסדר לו טרמפ ליישוב,
הנוכחות שלו במקום הייתה זרה לי; הפגישות הקודמות שלנו תמיד
התרחשו על נוף הבית שלו. הגנבתי אותו ישר לקרוואן כי לא היה לי
כוח להתחיל להציג אותו בפני כל החברים שעדיין ישבו לפטפט ליד
חדר האוכל. התיישבנו במרפסת, דיברנו, הרגשתי מרוחקת ולא נוכחת,
המחשבות שלי נדדו למקומות אחרים, אל אנשים אחרים. הוא ראה הכל,
הרגיש הכל, שיתף איתי פעולה ולאט לאט עשה עוד צעד קדימה, עוד
שכבה של קרח נסדקת, עוד חיוך מבויש, עוד צחקוק קצרצר, עוד צחוק
משוחרר ואנחנו כבר במיטה. פתאום מעצור אחרון עולה.
"you talk your walk or you walk your talk?" הוא שואל ואני
כאילו מכבה איזה רעש רקע שנקרא המוח שלי ומתמוססת בטוטאליות.
אין אני, אין הוא, אין עולם, אין... אקסטזה.
למחרת הוא מתעורר ממש מוקדם בבוקר, חייב לנסוע. אני נשארת
מכורבלת במיטה הספוגה בריחות המעידים על מעשי הלילה שעבר.
בעיניים נוצצות ובחיוך מתגרה שרק אני יודעת את פירושו אני מנקה
את החדר.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
השב"כ התקשר
להודיע, שגורמים
ברשות
הפלשתינאית
גולשים בבמה
באופן קבוע,
כדיי לגנוב
רעיונות ולהתחיל
עם בחורות, ראו
הוזהרתם, אל
תתפלאו אם מחר
בבוקר מישהו כתב
יצירה גאונית,
בטח הוא התעורר
ליד חברה שלכם
לשעבר.



שאול מהמוסד, לא
יכול להבדיל בין
עבודה, מציאות
ובמה חדשה.


תרומה לבמה




בבמה מאז 29/10/05 19:27
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
ליאה שיינפוקס

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה