באת אלי הערב. "שבוע שעבר היה נחמד" אמרת.
בחדר השינה שלי אתה יושב על המיטה, לבוש טרינינג ומבט מורעב
בעיניך. דרכן אני יכולה לראות כמו בסרט נע איך אתה מפשיט אותי
בדמיונך, באת להתעלס עמי.
אתה חושב - אני בודד הערב, אני זקוק למפלט מנחם לפני שאחזור
לפלדה הקרה, לטנק המשוריין. אני חושבת - אני זקוקה למגע,
לליטוף, למישהו שיפשיר את חומות הבדידות שעוטפות אותי. אתה
יודע שאתה רק תחליף, אני יודעת שאתה יודע, ושנינו רק ברירות
מחדל של בדידות.
אני שונאת ברירות מחדל, שונאת פשרות של מגעים, כמו עסקת חליפין
- בדידות שווה בדידות. תן לי עשר דקות של חיבה תמורת לילה שלם
של רחמים עצמיים בבקשה. לא צריכה חשבונית, אני יודעת כמה זה
עולה לי. ולא, אני לא מוכרת את עצמי בזול, אני רק לקוחה אחת
בשוק השחור של האהבה בו כולם מוכרים וקונים את עצמם ואחרים -
ביוקר או בחינם.
אז תכף נתעלס, אני יודעת, איאנח קצת, אתה תנשק ותלטף לחליפין,
אעמיד פנים שאיבדתי שליטה כשבעצם לא אפסיק לחשוב
על מה אני עושה ולמה. נשכב צמודים זה לזו אבל רחוקים מרחק אלפי
קילומטרים של בדידות.
בודד לי יותר להיות בודדה אתך. אתה יכול להיכנס לתוכי, אתה
יכול לגעת בחזה, בשפתיים אבל לא בבדידות. היא נשארת כולה שלי,
ושלך, אתה ואני יודעים, ושנינו מרגישים מזוהמים באותה מידה.
מחר תחזור לטנק ואני למחשב. כל אחד ועסקת החליפין הקטנה שלו
...