לקום בבוקר, קפה, עיתון לעבודה,
ומול מחשב כך עד צהריים,
חוזר לבית, מלטף את הילדים,
מכבה את המוח עם שלט בין ידיים,
אוכל ולישון וחוזר חלילה
וחס וחלילה קצת עניין,
לא רק ג'וב מיליון או פנסיה,
מה עם שאיפות,
פעם רצית משהו להיות
זה לא סיפור על מישהו מיוחד,
הוא אני אתה וכל אחד
זה לא סיפור עם מסר
רק מראה קצת מפחידה
אין לי פתרון קסמים,
זה לא שיר תוכחה זועם
מי עוד חי במציאות לכודה?
אמא שלי תמיד חלמה לכתוב ספר
אבל בין העבודה לעייפות אין מקום
תמיד יש משהו חשוב יותר
חשוב יותר מהחלום,
יש אנשים שאומרים: "אחרי שנעבור את הגשר"
רק שיש עוד 200 גשרים אחריו,
מתי יהיה זמן, לעשות מה שרצית
זה לא אחר כך, זה עכשיו.
מציאות אפורה, אנשים כבויים
שגרה שחוזרת, ריגושים זולים,
אתגר בתשבץ, חלום רק בלילה,
השאיפה היא אולי להגיע למעלה,
לסבול כל החיים כדי להינות מהפנסיה
אחר כך אתה לא מבין למה דיפרסיה,
זה לא סיפור על מישהו מיוחד,
הוא אני אתה וכל אחד
זה לא סיפור עם מסר
רק מראה קצת מפחידה
אין לי פתרון קסמים,
זה לא שיר תוכחה זועם
מי עוד חי במציאות לכודה? |
