מסתובב אדם, לכאורה שפוי לחלוטין, במדבר. השמש יוקדת ושורפת,
גרונו ניחר, הוא נרדף, הוא רוצח.
הוא מסתובב במעגלים. הוא עוקב אחרי סימנים שהותירו סנדליו
הקלים שרצועות זהב להם. הוא מיואש. הוא מטלטל את נאד המים,
מימיו כמעט אזלו.
לפני שעה היה כל יכול, לאחר שעה רוצים את ראשו.
דממה. במדבר אין קולות גניחה של עבדים הגוררים אבנים ענקיות
ממקום למקום. קול שריקת המגלבים אינו נשמע כאן.
את הכרכרה המפוארת השאיר מאחוריו. כמו את עברו ועתידו.
הוא עוצר בראש דיונה גבוהה ומשקיף אל האופק. כלום. עולם אחר
הוא המדבר. נחש מתחפר בחול והוא תוהה מדוע. האם בתוך החול
הלוהט קריר? מוזר, הוא לא ידע. גופו מטיל צל. הוא מביט אל השמש
לרגע קצר, היא עומדת באמצע השמים וצל גופו באמצע הדיונה... הוא
נוטש את המחשבה ומתרכז בגרגירי החול. לו היו המצרים כגרגירי
החול, עולם היה להם לעבדים. גרגירי חול, האפשר למנות אותם? לא,
גם את כוכבי השמים בלתי אפשרי למנות. הוא יודע, הוא ניסה.
האם יקום אי פעם עם גדול, כה גדול עד כי ייחשבו לגרגירי חול
ולכוכבי השמיים? צל ענפיו של עוף טורף משרטט עצמו על החול
הלוהט ומשה נחרד. המוות מביא קודם את כנפיו ואחר כך את דמותו.
מה דמות לו למוות? האם מביא הוא חום או קר הוא ודומם.
מותו של האיש היה יוקד, אדום, עיניו בערו בזעם שהיה לפחד נורא.
הוא ראה את המוות.
נדמה לו שהחול רוטט בחום והחום מרקד בחול. צל נוסף של כנפיים
מוטל על גרגירי החול הרוטטים מרקדים.
רוח. רוח חמה שאסור לנשום אותה ואי אפשר שלא לנשום אותה.
משב הרוח של המוות.
הוא עייף, החום מקדיח את מוחו. בנאד המים נותרו טיפות
אחרונות.
רק נס יציל אותו.
פתאום הוא מבחין בצל מרטט, עיניו כה עייפות, ברגליו נוצקה
עופרת אבל כוח רצונו עז והוא מדשדש בחול הדק, גופו כמו נשבר
לשניים. אולי כך, נמוך וקטן כמו גרגר חול לא תראה אותו השמש.
מוות. אסור לחשוב על מוות.
מוות לבן ומוות שחור ואדום.
אש.
הוא רואה אש, משהו נשרף כך סתם באמצע המדבר? עיניו מחפשות את
הרועה, את הנווד שהצית את האש. אם יש אש, אולי לנווד יהיו מים
לחיות נפשו...
דממה. משה מתיישב בצל המועט שיוצר שיח וממתין לנווד הגואל.
הרחק ממנו השיח בוער בלהבות בהירות ויציבות ומשה לוגם בכמיהה
את הטיפות האחרונות ועוצם את עיניו. אש. בלילה יהיה לו צורך
באש הבוערת.
הלילה אינו יורד, רק דמדומים ארוכים יורדים על המדבר וצבעי האש
מתחדדים מאוד והוא מביט באש וחושב על החימה שבערה בו, על השנאה
שבוערת בהם.
האש פתאום מלחשת, מתפצחת, כמו רוצה לסיים את הבעירה המרנינה
שלה.
למה עכשיו כשבאים הצללים והקור מתפשט כמו מוות. אל לו לחשוב על
המוות.
עפעפיו צונחים. הוא נרדם.
האש צוחקת ללילה הצונן ומתקרבת אליו והוא בוער ומטהר והדם אינו
אדום עוד והמוות השחור אינו שחור עוד ויש קולות ויש דיבורים
והוא יזכור אותם.
הוא לבטח יזכור אותם.
הוא ניעור וידו מושטת אל נאד המים הריק. באכזבה ובתקווה הוא
מקרבו לפיו ומרים את נאד המים והמים קולחים לפיו קרירים
ומתוקים.
משה קופץ ממקומו, מחזיק בנאד המים ולבו מתפרע מפחד פתאום. הוא
חולם. הוא מת ולכן יש לו מים. הוא מת.
האש. האש עדיין בוערת. הוא מושיט יד. ידו איננה בוערת.
בזהירות הוא יוצא ממעגל האש ומתרחק ומתרחק ועוצר.
בסנדליו החול בוער כמו הונחו בהם גחלים והוא מסיר אותם במהירות
ומבטו אינו מש מהשיח הבוער.
קדוש, הוא חושב, המקום קדוש. מקום של ניסים חייב להיות קדוש.
משה מקשיב לדממה, השמש עדיין שרויה בתרדמה והחול קריר למגע
והנחש יוצא מתחת לחול וזוחל אליו ומשה פוחד אך יודע שהנחש לא
יכיש אותו. הוא יודע זאת. הנחש זוחל אליו בקו ישר, פיו פעור,
וכאשר הוא קרוב אליו ממש הוא מתרומם ומפיו הוא פולט תפוח,
וזוחל הלאה.
משה מביט בתפוח ורעב מתעורר בו והשמש צובעת את האופק באדום
עז.
לאכול את התפוח עכשיו או רק לנגוס ולהשאיר להמשך היום.
משה נוגס ולועס לאט ולוגם מעט מהמים ומביט בשמש המגששת באופק
כמו מתלבטת אם כדאי לה לצאת או לנוח עוד מעט, אולי היא זקוקה
ליום מנוחה.
בני אדם זקוקים ליום מנוחה, הוא חושב, בעלי חיים גם.
מחשבה טובה, הוא מהלל עצמו, צריך לכתוב אותה.
אתה תזכור. אומר לו קול, אתה זוכר.
אני זוכר. משיב משה. אתה תלך חזרה. אומר הקול. אני אלך חזרה.
מבטיח משה ומחביא את התפוח ומתרחק מהסנה הבוער ופניו לעבר
הדיונה הבאה.
צל הכנפיים על החולות קרירים אינו מפחידו עוד.
סנדליו בידו, נאד המים על כתפו.
משה מסתובב.
האש נעלמה. |