נמאס לי שכולם מאוסים עלי
שיפסיקו לינוק מפטמת החברה
אנחנו אובדים לנו בשקט בעולמות של מספרים ותגים, שמות ומסגרות.
כבולים בשלשלות בטון וברזל, אל עמוד האש של האתנוצנטריות. אני
בוכה לי באיזה מרכז מסחרי, בערב שישי, עם החברה הכי טובה שלי,
שהיא בסך הכל זכרון מתוק ונפלא, שמתעורר לחיים כל כמה זמן.
ואהבתי אליה, או יותר נכון, אל מה שהיה בינינו - גדולה ועצומה
מכל הימים - גם שלמטה וגם שלמעלה. היא, היא האדם היחיד שאינו
כבול אל אותו עמוד, שאינו הולך בדרך השגעון הזו. הבן אדם הכי
ער וחי בפני עצמו - אך לא בפני אחרים. חבל.
אז יגידו שהפתרון הוא גורדי שחקים ותעשיות ענק ומפעלים מקיאי
פיח, ואנשים מכופתרים, ועניבות מהלכות עם ג'יימס בונדים, וכל
מיני מוניות צהובות עם נהגים שחורים ושיכורים. אבל הפתרון
האמיתי הוא פשוט ללכת ברחוב (עדיף בפורים, בישראל), ולראות
אנשים שמחים, צבעוניים, חופשיים (אך לרגע לא מאושרים). זה
הפתרון. ללכת ברחוב, ולראות שוטר קטן מתנדנד לו על נדנדה
ציבורית, ופוקימון כחול, ונער עושה היקי לנערה ליד תחנת
אוטובוס הומה, וזקנה (אמיתית) עם סלים כבדים, כורעת כמעט תחת
כובד משקלם עד שבא המוכר מהקיוסק ועוזר לה, ותינוק מחופש לשפן
קטן מצונן, שיושב על ברכי אימו, שפנפנה גדולה... אותו הפורים,
שאף אחד לא נדרס, אף אחד לא התפוצץ, אף אחד לא התעצבן, ואף אחד
לא הרס. הפורים הזה היה מוזר. הוא לא היה פורים. אנחנו לא
רגילים לחגים שקטים, או ליתר דיוק - אנחנו לא רגילים לפורים
שקט. פורים מצחיק וכיפי. רחוק מלהיות מאושר.