שאול היה תנין יוצא-דופן. הוא חי עם בני משפחתו התנינים בחלק
מרוחק של הנילוס המערבי, אבל שלא כמו חבריו התנינים, אהב
להתבונן בציפורים. הוא אהב את העניין הזה של תעופה, וכשהסתכל
על חסידה התפעל  משליטתה באוויר ולא רק מכמות הבשר שעטפה
אותה.
"איזו חסידה טעימה זאת הולכת להיות," אמרה ריקי, תנינה בת-גילו
של שאול. "תראה כמה כבדה היא! המון אוכל!"
שאול הסתכל על החסידה. היא באמת היתה כבדה.
"איך היא מצליחה ככה לעוף?" שאל.

לתנינים האחרים היו עוד תחביבים שלא התחבבו על שאול. לדוגמא,
הם אהבו להתווכח ולזנק על זברות שניסו לשתות מהנהר.
"ראית איזו קפיצה?!"
"וואו! אבל אתמול הורדתי תאו עוד יותר גדול מזה!"
"כן, אבל באיזה מרחק הוא היה! זה היה כלום לעומת זה!"
"אבל לתאו היו קרניים!"
"איזו שטות! באמת! תאו עם קרניים. מי שמע!"

גם ריקי התפארה בכל מיני דברים. היא נהגה להשוויץ בחוש הטעם
המעודן שלה. בעוד רוב התנינים הסתפקו בבני שבט הזולומבולו,
ריקי העדיפה תיירים אירופאים שבאו לצפות בחיי-הפרא באפריקה.
"אתמול טעמתי תייר שוודי מעולה! הם הרבה יותר טעימים
מהאיטלקים", הכריזה.
אליהו, זקן התנינים, קבע, "אי אפשר להבדיל אפילו בין שוודי
לפרוסי, שהם ממש קרובים."
"מה אתה מדבר!" קראה ריקי, "אני מבדילה אפילו בין נסיך פרוסי
לבין אציל פולני!"
"שטויות", אמר אליהו באדיבות.
כדי להוכיח, כיסו התנינים את עיניה של ריקי ונתנו לה בשר של
צלמת שוודית ובשר של נהג ג'יפ אמריקני.
"טפו," ירקה ריקי את הבשר האמריקאי. "אמרתי רק אירופאים!" קראה
בניצחון, כשעיניה עדיין מכוסות.

שאול הבחין כי לכל-אחד מהתנינים היה דבר-מה בו היה טוב
מהאחרים. כל אחד התאמץ להיות מיוחד במשהו ולהיות מסוגל להשוויץ
בו. אחד היה הכי ירוק, שני הכי ארוך, שלישי זיהה מודלים של
מצלמות לפי צליל התקתוק, ורביעי ידע אפילו לטפס על עצים
נמוכים. זה היה מאוד מיוחד, כי תנינים בכלל לא אמורים לטפס על
עצים.
באחת התקופות יצא שאול אל הערבה והתבודד. אליהו, זקן-התנינים,
גילה ששאול מעדיף לאכול שעועית ואורז שהשאירו התיירים - במקום
לאכול את התיירים עצמם. כולם צחקו עליו.
אבל למרות שהיה שונה, גם שאול רצה שיהיה לו משהו שיוכל להשוויץ
בו לעיני שאר התנינים. בגלל זה הלך להתבודד ולחשוב.
בכוח הרצון ובעזרת ידידתו החסידה מצא פתרון: שאול החליט לפתח
כנפיים וללמוד לעוף. אף תנין לא עשה דבר שכזה מעולם!

חיי התנינים המשיכו כרגיל, למרות ששאול נעלם. כיוון שבעצם היה
תנין, לקח לו המון זמן כדי ללמוד לעוף. אבל יום אחד הוא חזר,
ועופף מעל חבריו התנינים ששרצו בנהר. שאול לא אמר דבר, כי היה
משוכנע שזה שהוא עף באוויר זה מרשים מספיק!
"תראו, הנה שאול!" צעק אחד התנינים.
"שאול עף באוויר! מה זה!"
"כמו איזה נחליאלי!"
"תראו תראו!" אמר אליהו, זקן התנינים, וצחק.
וריקי אמרה: "שאול, מה יש לך! תרד כבר. זה מגעיל!"
שאול המשיך לעופף מעל התנינים. הוא הבין שהם לועגים לו, צוחקים
עליו. הם לא התרשמו כלל!

החסידה ניחמה את שאול.
"אין מה לעשות", אמרה, "ככה זה, תנינים שונאים את מי
שיוצא-דופן. זה מפחיד אותם."
"אבל הם מפחידים אותי", התלונן שאול, "הם איימו עלי שאם אחזור
הם יאכלו אותי!"
החסידה משכה בכתפיה. "הם מפחדים בגלל שאתה הרבה יותר מוכשר מהם
עכשיו."
שאול חשב. "איך את יודעת את כל הדברים האלה?"
והחסידה רק משכה בכתפיה שוב.
שאול נענע בראשו ונפנף בכנפיו כדי לגרש זבובים. הוא היה
בדיכאון.

"אתה יודע מה?" אמרה החסידה.
"לא", הודה שאול.
"בשבוע הבא אני עפה לאנגליה. אולי תבוא איתי? ממילא אין לך
יותר חברים כאן."
"אנגליה? מה יש לך לעשות באנגליה?" התפלא שאול, "זה רחוק!"
"אני צריכה להביא ילד לזוג צעיר."
שאול התבונן בחסידה במשך זמן ארוך.
"אני מתלוצצת", אמרה החסידה, "תבוא?"
שאול חשב. "כן. באמת אני כבר לא שייך. אבל אני צריך להיפרד
מהתנינים!"

שאול הגיע אל הנהר בטיסה. הוא עופף מעל שאר התנינים. הוא רצה
להגיד להם דברי פרידה.
"הנה אתה!" צעק תנין צעיר.
"מי אתה חושב שאתה?"
"בוא תרד, חכם גדול, נראה לך מה זה!"
"וורראאו! גראאאווו!"
"בוא נראה אותך!"
שאול הסתובב מעליהם. הרעש של הנהר גרם לו להשתין קצת. הטיפות
נפלו בין התנינים שעל הגדה והעלו ענני אבק קטנים. התנינים
התרגזו עוד יותר, כי הם חשבו ששאול משפיל אותם.
החסידה נעמדה על ענף סמוך ואמרה, "עזוב, שאול. המצב אבוד."
שאול אמר "את אולי מאוד חכמה, אבל את לא כל-כך אופטימית."
החסידה ניקרה בבית-שחיה. "אני בסך-הכל מציאותית."
שאול, שהתחיל להתעייף, נחת על ענף. אבל הוא היה כבד מאוד בתור
ציפור, והענף חרק ונשבר.
התנינים התחילו ממש להשתולל, כי הם חשבו ששאול זורק עליהם
ענפים.
החסידה אמרה, "נו אתה בא?"
"אני בא."

הדרך לאנגליה היתה קשה. שאול לא היה רגיל לעוף, והמרחקים
הגדולים מאוד עייפו אותו.
אבל שאול נהנה מהנופים, ולמד לאכול תולעים ודגים כמו החסידה.
המסע התקדם באיטיות, כי שאול היה צריך לאכול הרבה יותר תולעים
מאשר החסידה.
בנוסף, הוא התעייף מהנפנוף בכנפיים.
"אני מאחרת בגללך", אמרה החסידה.
"יש לך פגישה?" שאל שאול.
"הסתיו כבר יגיע עד שנהיה באנגליה."
"בשנה הבאה יהיה עוד סתיו", אמר שאול. השיחות הארוכות עם
החסידה גרמו לו להיות לפעמים קצת פילוסופי.

יום אחד הם הגיעו לקצה של אפריקה.
שאול נחת בכבדות ואמר "לא אמרת לי שצריך לחצות ים כדי להגיע
לאנגליה!"
"לא שאלת", אמרה החסידה, "אפשר לעשות עיקוף, אבל אני לא יכולה
להצטרף. זה מאריך מאוד את הדרך."
שאול חשב בזמן שהחסידה ריחפה מעליו.
"טוב, אני חייבת לעוף. אם אתה רוצה לבוא לאנגליה, אז אתה יכול
לעבור דרך ספרד. זה במערב."
"זה רחוק?"
החסידה חשבה. "בערך כמו הדרך שעשינו עד כאן."
"אוי ואבוי!" קרא שאול, "נדמה לי שאנחנו נפרדים כאן."
"אשלח גלויה!" צעקה החסידה בזמן שהתרחקה לכיוון העננים.

שאול נשאר לבד. הוא חשב וחשב עד שנרדם.
"וום וום" העיר אותו קול עבה. הוא פקח את העיניים וראה צב.
"שלום צב", אמר שאול.
"אתה יכול לקרוא לי צבי", אמר הצב, "זאת בדיחה פרטית."
"שלום צבי."
"שלום שאול."
שאול התפלא. הוא מתח את כנפיו. "מה, אתה מכיר אותי?"
"נו, בטח," השתעל הצב, "כמה תנינים עם כנפיים אתה חושב שיש?
אתה מפורסם בכל אפריקה."
שאול והצב התיידדו וטיילו ביחד על החוף. התברר שגם הצב לא
התכוון להגיע לאנגליה.

יום אחד שאל שאול, "תגיד, אתה נחשב חכם?"
"אתה מתכוון ביחס לצבים או ביחס לבעלי-חיים אחרים?"
"בעלי-חיים אחרים."
הצב נענע בראשו. "כן. בגלל שיש צבים שחיים הרבה מאוד זמן, לרוב
חושבים שהם יותר חכמים מבעלי-חיים אחרים."
"נו, וזה נכון?"
הצב דחף קנה-סוף וניסה לגרד לעצמו מתחת לשריון. "זה נכון שיש
כמה צבים מאוד חכמים. אבל זה לא בגלל שהם זקנים. רוב הצבים
הזקנים הופכים להיות זעפנים ובכלל לא חכמים, אם אתה שואל
אותי."
"בטח שאני שואל אותך", אמר שאול והביט אל הים. "ואתה? אתה עצמך
חכם?"
הצב התהפך על גבו והסתובב כמו סביבון. "אני די חכם, כן", אמר.

הימים חלפו. התנין השתכשך במים והספיק לספר לצב את כל סיפור
חייו.
"סיפור קשה", הודה הצב, "לי עצמי כמעט לא קרה שום דבר
מעניין."
"שום דבר?" התפלא התנין.
"כלום. פה ושם השתתפתי בכמה בדיחות על צבים, אבל זהו. שום דבר
בהשוואה אליך."
"מה אתה אומר", אמר שאול.
"אני אומר שכלום. פה ושם..."
"שמעתי", אמר שאול, "תשמע, צבי, אני חושב שאמשיך בדרכי."
"באמת? לאן?"
שאול חשב. "חזרה לנילוס המערבי."
"בהצלחה", אמר הצב, "תשלח גלויה!"

שאול גילה שבכל הזמן שבילה עם הצב לא התעופף אפילו פעם אחת.
הכנפיים שלו התייבשו ונחלשו, אבל הוא לא כל-כך הצטער. הוא תלש
את שאריות הכנפיים והתחיל לחזור בהליכה.
הוא פגש המון יצורים בדרך, וגם אנשים.
"שלום אנשים!" קרא שאול, ותהה אם יש שם מישהו מאנגליה. האנשים
לא ענו לו ובמקום זה כיוונו אליו מצלמות.
שאול לא מיהר בדרכו, וחזר לאכול בשר. הוא בעצם אהב בשר. ככה זה
תנינים, אמר לעצמו.
כשהגיע לאגם גדול, גילה כמה תנינים צעירים, שאכלו, שתו והתחממו
בשמש. לא היו אצלם תנינים מבוגרים.
שאול נח בחברתם כמה ימים, ואז החליט להמשיך לנוח עוד כמה
שנים.
"או במילים אחרות", הודה שאול בינו לבין עצמו, "החלטתי להישאר
ולהצטרף אליהם."
"מה?" שאל תנין צעיר שניסה להתייבש ליד שאול.
"גררעעעעררר" ענה שאול.
חוץ משמש, שאול גילה שהתנינים הצעירים מאוד אהבו את הסיפורים
על התנין המעופף.
שאול ידע לספר את הסיפורים הכי טובים.