בעיצומם של חיבוקי התנתקות דביקים מזיעה בין חיילים ומתנחלים,
החניתי את היגואר שלי ליד קיה עלובת נפש. בקרת האקלים בישרה
דיגיטלית שבחוץ יש שלושים וחמש מעלות. הסתכלתי סביבי, מנסה
למשוך את ההנאה החושנית שאני שואב מנהמתו השקטה של המנוע,
וראיתי מבעד לחלון האנטי סאן פתק כתוב בעט, תחוב בגומי היבש של
חלון הקיה, בצד של הנהג: יש לך חתול במנוע!!!
חייכתי, ממש גנבו את המילים מפי.
ידעתי שהגיע העת להנתק זמנית מהעוצמה הקרירה שאני שואב מהיגואר
ולצאת לקושש מזומנים למשפחתי במציאות הלוהטת של המזרח התיכון.
כיביתי את המנוע ופתחתי את הדלת. מתוך גל החום שאפף אותי בקעה
יללה חלושה. לא הקדשתי לכך תשומת לב מיוחדת, שכן בעירי יש המון
חתולים מעצבנים, וחתולים טבעם לילל מסיבות שאינן נוגעות בי
ישירות.
כדי לא להתנתק לחלוטין מרגשות אשם, הסתכלתי לתוך הקיה לודא שלא
שכחו בתוכה ילד של מתנחלים. כיסא התינוק המונח בספסל האחורי
היה ריק. אני ודמיוני הפרוע, המוזן מתמונות של התקשורת
השמאלנית. הרי כשמשאירים בקיץ תינוק בקיה נעולה, בשמונים אחוזי
לחות, הוא לא מילל כחתולה תחת גג פח לוהט. אחר כך שכחתי מכל
הענין ופניתי לעיסוקי ממוזגי האויר.
לאחר כשעה, חזרתי ליגואר שליחכה בנונשלנטיות עשב מהמדרכה. הקיה
שכבה מעולפת. מנועה לא השמיע אפילו יללה. הוצאתי מכיס חולצתי
עט נובע שאני שומר למקרים חגיגיים, וכתבתי 'מת' על הפתק
המודבק על חלונה, ברווח בין המילה חתול לבין המילה במנוע,
וליתר הדגשה הוספתי סימן קריאה לשלושה שכבר היו שם.
נכנסתי ליגואר והנעתי אותה. היא הביעה את רגשותיה בנהמה של
שביעות רצון ובמשב רוח צונן בפני. פתחתי את המקרר הקטן, הוצאתי
בקבוק מי עדן קרים, ויחדיו, מנותקים מהמציאות, נבלענו באופק
המהביל.
אוגוסט 05
|
