[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








הים התיכון -
היטב אני רואה אותך: העיר כוחלת את ריסיה
מתוך לאות חושנית של חמסין  
והאופק, הוא מזהיב פנים אל חיפה.
ולמתבוננים לעברו, המצילים בידם על עיניהם
מפני זוהר המערב:  
וגם קו הרקיע שמין העבר הזה, של הכרמל,
גם אותך אני רואה היטב,
מסטלה מאריס המחכה לגואל שיעלה מהגלים
ועד בניין האוניברסיטה, גם הוא במחכים, ומנגד -
הסוחרות ואניות המלחמה, המלחים שמכל הארצות,
מפעילי המנופים הישובים במעלה סולמות הברזל, החיילים הכורזים
בניגון ליצני, הדייגים במצודותיהם, ההרפתקנים הצעירים מכינים
את "אליזה" למסע סביב העולם, גוטה, גור הגולדן-ריטריבר, בא
להניח ראש על ירכי, אופיר הקפיטן, פרנקו הגדול, המפקח על
הקידוח, והקודחים עצמם -  
חוס, שחר, אחמד, רביע הגדול ורביע הקטן:  
כיפת זהב והגנים התלויים סביב לה, צופי הים והמפרשיות הזעירות,

ראש הנקרה שבמרחק והספינות המחכות לתורן להיכנס אל הנמל -  
את כולם אני רואה, וכולם מוצאים חן בעיניי,
והכל בעיניי טוב.  



מה מפריד בינינו עד כדי כך?, מדוע הפניית עורף מהלכת עלינו
קסמים?
מה פועל עלינו כהתבוננות במשקפת מצידה ההפוך -  
זה העור? השיניים? האף? אולי הצחוק?  
אלוהים? חסרונו?  
אם אנחנו חלקים של תצרף אחד, מהי התמונה השלמה
שאיננו מוכנים לקבל, ולמה המחשבה על התמונה השלמה
שאיננו מוכנים לקבל
משרה עלינו בהלה, ודאגה, וטירוף -
אנחנו נשתוק ונגנוב ונברח ונניח לעצמנו לא להיות ונחיה כפליטים

כדי שתהיה לנו תחושת בידול עצמי
להיות מתוסכלים בגינה
והרגשת חוסר ערך עצמי
להתמודד עימה
והסכום מעורר הרחמים של שתיהן - ההכרה שבוודאי אנחנו עושים
מעשה שיש בו משמעות, ממש, תהילה,
שזה לא סתם.



דפוק וזרוק בכבישים הבינעירוניים-למחצה,
יקנעם-נמל הקישון, יום יום, הלוך ושוב,
משאיות מעלות עשן בניסיונותיהן הגולמניים להאיץ
ובגובה גלגליהן אני יושב ומהרהר בדברים שמהרהרים בהם
הנהגים הדורכים במקום - בכל מקום -
מדוע זה המביט לעומתי במראה פחות מוכר לי
ממי שאני זוכר כעצמי?
ושאלות התם, למה עדיין הן קופצות ממגדלי הבבל של נעוריי?  
ואיזו ברכה, אם בכלל, רואים בעמלם הלבבות המתבלים,
לוחות השנה מתפוגגי-התוקף, הכריות המתייתרות  
- אף אחד כבר לא ישן טוב, הרי -  
והרמזורים הארורים, ירוקים בדיוק כשכמעט-כמעט נולדת
מחשבה שלמה אחת.



מאיה שבמשרדי החוג לאנגלית:
עיניים שהם חלומו של כל משורר,
שדיים שהם ייסוריו של כל מתבגר,
מתניים צרים עד דמעות
וישבן עגלגל לצמרר - לחזר, לחזר, לחזר:
יערה היא גירסת הקפוארה לשלגיה  
ושמרית, אגן שהקשת בשמיים נוטה למלנכוליה בגללו,
ובכלל, הדניות, ההולנדיות, הגרמניות, הנורווגיות
- סקנדינביה מורחבת, בוא נאמר -  
האיים בתאילנד שעוד לא עיסיתי את החול שלהם בשיזוף
עירום וזקוף, ולא בנעלי הריצה החדשות שלי,
עוגות הקרם ופירות היער והגבינה שעוד לא פערתי פה גדול
לכבודן,
הבירות המקציפות, העלמות המסמיקות, אלה שתגרומנה לי להסמיק,  
השבילים בחורשות, פלאי הטבע, המוטלים הנידחים,
השירים המשתוקקים להיוולד, התקליטים המתאווים להישרט,
הלחיים הכמהות להידמע, הרקות הצמאות להתלטף,
הריקודים הפראיים, המחוות המוגזמות, השפתיים המתלקקות,
השיאים החדשים, ערבי הנוסטלגיה, השמחות, כאבי הלב,
ההיסטוריות הסודיות של מי שחשבתי שאני מכיר,
המדורות הספונטניות, ההליכות לאיבוד, מציאות הפתאום,
ההתאהבויות,
הסרטים שאלמודובר עוד לא עשה,
הסיפורים שאמאדו עוד לא סיפר,
ההופעה של ספרינגסטין שעוד לא ראיתי...
בחיי, בחיי, יש לי כל כך הרבה לחיות בשבילו.



לבוש חליפת הצלה אני מטפס קדימה על Rose
כדי לעבור אל הדוברה, והים מנדנד אותי,
בדרך אל עוד לילה או שבת של בדידות,
כן - למה לשקר - בדידות, לא מזהרת ולא נאצלה, בדידות סתם,
מיילס דייויס, טרי פראצ'ט, מלוויל, פרויד, מקס וובר,
הים ואני, זה הכל.



לפעמים אני מפחד, מפחד שאשבר,
בלי להישבר, עם לקרוס פנימה, להפוך למישהו
מהורהר, ומסוגר, ועצור,
כמו בסרטים האירופאיים על גברים בני חמישים שהם
אפורים יותר מהחליפות שלהם, והחליפות שלהם יותר משמי דצמבר,
והחיים שלהם יותר מהכל:
לפעמים אני מפחד שאאבד את החדווה - לא את השימחה -    
שימחה היא רגעית ותלויה בדבר: חדווה היא הורמון נפשי
שיש בך או שאין: בלי חדווה אין פרץ ספונטני של רגשות, ולא של
חיים, ולא של תשוקה,
יש רק תאווה מיוסרת ואכולת רגשי אשם, ותחושת החמצה -
לפעמים אני מפחד שתחושת החמצה תאבל אותי מבפנים, כמו חיידק
טורף שניזון מחדווה  
עד שאהפוך למישהו שהבטחתי לעצמי שלא אהיה, שנדרתי שלא אהיה,
בן שש עשרה יושב באיזו שימחה משפחתית ומביט במבוגרים שמחים לפי
כללי הטקס ומאבדים שליטה לפי סעיפי הפרוטוקול - אלוהים, כמה
בזתי להם, כמה התנשאתי עליהם,
בן שש עשרה הייתי, יהיר וגא ובלתי נגוע כמו קרום בתולים של
יורשת עצר הבסבורגית -
שלם וחלקלק.



ומה אם זה כל מה שיש?
המחשבות שלי, הכיבושים הרחוקים, השקיעה, הכרמל,
אופיר, פרנקו, שחר, חוס, רביע ורביע,
מיילס דייוויס ומקס וובר, הים ואני? מה אם זה כל מה שיש  
ולא מחכה לי אף עוגת קצפת, אף סקנדינבית, אף אי,
אף מדורה, לא מאיה ולא יערה ולא שמרית, מה אז?
מה אם ראשו של גוטה, הגולדן רטריבר בן החודשיים,
הוא כל האבהות שארגיש אי פעם? מה עם שאלות התם,
מה אם הן תמשכנה לקפוץ אל מותן,
ממגדלי הבבל של הנעורים?



דם ירד, כן, מהאף הנסדק שלי, בזירה, דמעות ירדו גם כן:
זיעה שפכתי בשביל מאה איש, וגם זרע,
והגאווה בעינה עומדת, בן המלך העני שלאחרונה מפחד
שהוא מאבד את זה, את הקופצנות, החתרנות,
הביטחון התלוש ממקומו,
הדחף לצחוק על הכל, לצחוק מהכל, לצחוק בפני הכל - העול יהרוג
אותי, גם אם הוא הורג אותי, העול, אני לא מוריד את הראש,
גינג'יס חאן בלי סוס אחד אפילו, אבל ג'ינג'יס חאן,
שיהרוג אותי העול, שיכלו כל הפחדים בניסיונם לרתק אותי
אל הקרקע,הרגליים שלי יכולות לשאת את כל העולם,
עיוור למחצה מעייפות של הנפש
ובודד בים וחושש,
אבל כמו ג'ינג'יס חאן,
מנצח.  



אני מפחד, כן, אני מפחד, אבל אני גם הרבה לא,
הרגליים שלי יכולות לשאת את העולם, והכתפיים שלי רחבות יותר
מכל משרעת של צער שהשטן יכול לברוא
ואפילו אם זה הכל, אפילו אם זה הכל, אני לא שוכח,
אני לא שוכח לא את עצמי המתבגר ולא את וויטמן על המעבורת
ואני לא חוזר בי ממה שאמרתי לד"ר בנט קרביץ, מנסח את עלומיי
באקסטזה וגורם לו להנהן -
אולי מה שהשיר מתכוון להגיד, אמרתי לבנט,
אולי מה שהשיר מתכוון להעביר זה שאתה הוא
מה שדמיונך יכול להכיל:
ואולי זה הכל, מה שאני יכול לראות מולי, אולי זה הכל
ואין כלום אחר כך,
אבל אני, אני, אני, בעצמי החושש להיעצר ולקפוא,
אני הוא כל מה שדמיוני יכול להכיל
וזה פחות רע ככה, זה קצת טוב, אפילו, ומאושש
אני עולה אל הדוברה, חושף טור שיניים אחד בחצי חיוך -
כמו יורשת עצר הבסבורגית
שסוף סוף חטף
כובש אכזר מהערבה.



אני הוא מה שדמיוני מסוגל להכיל, או יכול להקיף,
וכמו כשהייתי בן שש עשרה מתנשא ופגיע
גם עכשיו, כשאני חוצה את נמל חיפה המדמדם, בדרך אל הקישון,
מסטלה מאריס ועד ראש הנקרה, מבת גלים ועד האופק,
עם אופיר ופרנקו וחוס ושחר ואחמד ורביע ורביע,
עם ראשו המתפנק של גוטה על ירכי, דמיוני מכיל
חששות אפוקליפטיים לצד תרחישים רומנטו-פורנוגרפיים,
איים ובלונד זוהר ואלכוהול, רגליים קלילות ולב כליל,
צילי הרים משחקים תופסת עם תקוות של זאטוטים
אבל יותר מכל אלה, מנסה להסתוות אבל לא מצליח,
בחוסר חינניות שובה לב של דוב מתחבא מאחורי ענף בוקיצה,
מנדנד את הריצפה מתחת לרגלי הכל, ואיך זה אפשרי,
אני מתפלא, משפשף את העיניים, איך זה ייתכן,
שהיום, כמו אז, כאילו הכל, כאילו כלום,
עדיין, עם להפריח את האבק בנשיפה קלה
דמיוני מכיל כל כך כל כך כל כך הרבה
        נ    י    צ    ח    ו    ן







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
מישהי חכמה אמרה
לי פעם שמי
שמדבר מהר יותר
הוא חכם יותר כי
יותר מחשבות
עוברות לו בראש
והוא מנסה לומר
את כולן


תרומה לבמה




בבמה מאז 17/9/05 6:30
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אלון מזרחי

© 1998-2021 זכויות שמורות לבמה חדשה