הוא שמע דממה מסביבו, הכל שקט.
דוד ניסה לפתוח את עיניו, אך ללא הצלחה.
עיניו כאילו כורעות תחת עפעפיו.
הוא ניסה לראות? לשמוע? איפה הוא?!
פרט מסוים, אולי... חוסר אונים מוחלט.
שכב בדממה, מניח ידיו מתחת לראשו להקל על הכאב הנורא שתפס בו,
רטוב...
ממה?!
נרדם...
דוד התעורר בבהלה. הוא שמע רחשים, מקוטעים - כמו הפרעות על
הקו.
לאט-לאט... הוא כבר מזהה כמה צלילים בודדים, וקולות רחוקים.
זכרונו מתחיל לשוב אליו, מעורפל ומקוטע קמעה.
הוא זוכר תור ארוך - דחיפה...
ואז הוא נפל.
מי דחף? למה?
שאלות רבות התרוצצו במוחו...
שוב נרדם, תשוש מאוד. וברקע, כמו בהקיץ, צפירות, צרחות,
שקט...
לפתע, כמו משום-מקום - צרחה חדה פילחה את תשישותו.
הוא נאנח בלי קול. לפתוח את עיניו. הוא ממילא לא מצליח.
לשמוע... מעורפל.
בוא, מתרומם... לאט-לאט...
ואז ירידה, מה קורה פה?!
עכשיו שוב הצרחה, הפעם נכנסה להכרתו הצעקה...
"הוא מת?!?!?! לאאאאאאאא!!!"
"תצילו אותו, הוא כל חיי... הבן... היחיד שלי!"
"מי זו? כנראה אמא שאיבדה את בנה... אבל, מה הקשר אליי?"
"אמאאאאאא???"
"אבל לא, אני עוד פה, אמא!!! תסתכלי, אני לא מת!"
- בטוח? או שמא..? לא... לא!
לא, לא יכול להיות, רק היום אמרתי למיכל, שאני אחזור...
"אח, משהו שורט לי את בית החזה... די! תפסיקו, זה כואב לי!"
ושוב צעקה מקפיאת-דם, אותה האשה - אמא?
"הוא, הוא... מת?! הוא יחיה??? תענה לי, בבקשה ממך...!"
לפתע קטע את קול הבכי, קול עמוק, גברי:
"גברת, אנא ממך, אל תקשי עליי, לא ברור לי מצבו! תתפללי... רק
נס יציל אותו."
דממה.
דוד מנסה לעכל פרטים, שלא התחברו אחד לשני...
הוא שרוי בחוסר הבנה זוועתי...
מה קרה? הוא מנסה ומנסה... תור, דחיפה, נפילה, שחור...
חודש, חודש שלם עבר מאז הפיגוע בקניון... דוד עבר מאז 15
ניתוחים.
ביניהם חמישה ברגליו, על-מנת לאחות את השברים הנוראים ברגליו.
הוא נשאר נכה ברגליו.
ביניהם גם שלושה בעיניו. היחזור לראות?
עיוור בשתי עיניו, סומא באפילה.
שישה בחזה. ניסיונות לשוות לו מראה של צלם-אנוש.
הצלחה מזערית.
סדק בגולגלתו, לאורכה, מאחור...
דימום שלא פוסק. החלמה תיקח - השערה - שנים ארוכות.
חודש שלם של טיפולים וסבל נורא.
הוא איבד כמויות אדירות של דם בזמן ששכב על הרצפה המפוצצת.
יום-יום הוא שומע לחשושים ובכי אילם.
אמו, צביה, מתפללת ומזילה דמעות.
מיכל אשתו הפכה לשבר כלי - התמוטטות נפשית.
דוד כבר מתיישב, ומתפלל כל יום.
זכרונו שב אליו.
הוא נמצא בבית החולים "אסף הרופא"... הוא מזהה דברים...
צביה ספרה לו כמה ימים לאחר שהתעורר מה קרה.
הוא עמד בתור בכניסה לקניון. אני זוכר, למיכל היה משהו...
יום הולדת???
מלפניו עמד ערבי, מחבל.
המאבטח פתח לו את התיק, והערבי 'שיחק אותה' איש רגיל, לא
התנגד...
המאבטח קלט את חומר הנפץ שחובר למטען, וקפץ על האיש על מנת
לבלום את יכולתו להפעיל את המטען.
אתה היית בדיוק מאחוריו. עכשיו מסתדר לי... דחיפה, נפילה...
דוד מתגעגע למיכל, אשתו היקרה.
הוא מתגעגע כל יום, שלוש פעמים ביום לבית הכנסת שלו.
לתפילת שחרית. יציאה מבית הכנסת. מלווה את הרב בדרכו הביתה,
ומחדש לו דברי תורה שחיבר. הרב היה מחייך חיוך ענק ומלא אושר,
זורח כולו, רווה נחת.
חמישה חודשים כבר עברו...
הוא עדיין בבית-החולים.
הרב מבקר אצלו ככל יכולתו ומברך אותו ומתפלל עליו.
הרופאים, מבטיהם משתאים - מה הרב מעודד אותו? הרי יודע הוא
שהרבה סיכוי לא נשאר לו?! הרי הוא מבטיח לו הבטחות ונוטע בו
תקוות שוא!!!
כבר שבעה חודשים תמימים!
שוב, הרופאים נדהמים...
למראה הנס, שאירע להם מתחת לאפם!
דוד הולך, צולע קצת, אבל הולך!
דוד רואה!!!! לא היה סיכוי, כל סיכוי שבעולם... לא טבעי!
רואה מטושטש, אבל דבר כזה ניתוח קטן מסדר!!!
הסדק בראשו מחלים פלאים...
מי היה מאמין?! שסדק בגולגולת יחלים תוך שבעה חודשים!!!
יש עוד אנשים, פה, בביה"ח הזה, שכבר שנים עם סדק שלא מתאחה.
כבר כמעט שנה,11 חודשים, הוא נמצא בבי"ח, ומחלים בקצב מדהים.
הוא כבר במחלקה השיקומית.
טיפולים פיזיותרפיים... יום-יום, כל היום... יש כמה שעות
מנוחה...
דוד מנצל כל רגע נתון ללמוד, גמרא, תורה, משהו, להשלים את החסר
- ואת ביטול התורה העצום...
שנה כמעט עברה, והנה דוד פוסע מאושר וקורן לעבר בית-הכנסת.
הנה, שוב הוא פוסע עם הרב, ומספר לו על דבר-תורה חדש שכתב!
מי היה מאמין?! מי?
מאושר כולו, עם חיוך על הפנים, פוסע לטיפול הפיזיותרפי שלו
בבית החולים.
הוא צועד ברוח הקלילה של האביב, עובר רגע, ונעצר לשבת
בטרמפיאדה.
רגלו קצת כואבת מהמאמץ המרובה.
ינוח וימשיך בדרכו.
מחייך כולו. הסיוט כמעט לגמרי מאחוריו, רק צל מעורפל.
נושם עמוק...
ואז, הפיצוץ הנורא!
נשימתו האחרונה של דוד.
הנה הוא מגיע למחלקה האחרונה, לא עוד טיפולים.
התחנה הסופית שלו.
תחנה סופית... גן-עדן... |
