זהו אינו סיפור אימה.

חזרתי לארץ ביום שני, העשרים ושניים באוקטובר, 2012. לא ציפיתי
שהיא תהיה אותו דבר; כשעזבתי "ללמוד" באנגליה, ארבע שנים קודם
לכן, הייתה אווירה משונה באוויר - כולם הרגישו שמשהו גדול עומד
לקרות. אנשים הלכו ברחוב עם מין הבעה דרוכה על הפנים, כאילו
שעוד שנייה הולך ליפול משהו עצום בגודלו מהשמיים, או שמכסי
הביוב יתחילו לרקוד הורה. מספר ההיתקלויות המופתעות במישהו שלא
שמת לב שהלך מולך הגיע לשיא. ואני עמדתי לפספס את כל זה, בשביל
איזשהו מושג מעורפל של עתיד.

בכל בוקר פתחתי את ה"דיילי מירור", מצפה לראות כותרת בסגנון
Aliens have landed in Tel Aviv או Third eye becoming
strangely common in northern Israel. אבל בארבע שנים
מחורבנות, לא רק שכלום יוצא דופן לא קרה - נראה היה שכלום לא
קרה באופן כללי. נראה היה שהישראלים היו עסוקים מדי בלהסתכל
מסביב ולחכות. לא יצאנו לאף מלחמה, לא צללנו לאף משבר כלכלי,
לא מיהרנו לשפוט אף סלבריטי לפני שבית משפט פסק בעניינו. נראה
היה שהפכנו לסוג של שוויץ, רק בלי מזג האוויר, והנופים המהממים
(עם כל האהבה העצומה שאני רוחש למולדת שלי, היופי שלה הוא
בעיקר פנימי).

אחד הדברים האהובים עליי בעולם הוא טיסות לילה. לא בגלל שאפשר
לישון בהן; אבל יש משהו כל כך שלו בהן, כל כך מרגיע... להפליג
באוויר הלילה, במקום בו הדאגה היחידה שלך היא שארוחת הבוקר
תהיה מוצלחת ושמזג האוויר ביעד לפחות יזכיר לך שהתחממות כדור
הארץ נעצרת.

נחתתי בנתב"ג בשעה שתיים חמישים וארבע, זמן מקומי, באיחור
אופנתי של שעתיים וחצי. אף אחד מבני משפחתי היקרים לא ממש הביע
עניין בלקבל את פניי, במיוחד כי הם טרחו להקדיש לי ערב בודד
מתוך ביקור של שבוע בלונדון, חודשיים לפני כן. זה אומר שהיו לי
שעתיים נעימות להסתובב בנמל התעופה השומם פחות או יותר, ולחכות
לרכבת הראשונה חזרה לתל אביב. חזרה אמרתי? הרי מלבד שלושה
חודשים אפופי אלכוהול בדירה שכורה, בזמן שחיכיתי שההורים שלי
יואילו לשבור תוכנית חיסכון או שתיים כדי לאפשר לי לממש את
החלום שלי ולבלות כמה שנים במדינה שידועה ב-uים המיותרים שלה,
מעולם לא התגוררתי בתל אביב, ובטח שלא היה לי קשר סנטימנטלי
מיוחד אליה. ובכל זאת, כדי לחזור הביתה, הגורל הכריח אותי
לעשות מעבר, אולי אחרון, בורסיה הישראלית לעיר החטאים, לפני
שאני ממשיך לחיים האמיתיים.

כל הנוסעים התאדו בצורה משונה עוד לפני שהספקתי לרדת מהמטוס של
בריטיש איירווייז. זה לא שלא הבנתי אותם; אחרי המתנה כפויה של
חמש שעות בהית'רו, ועוד חמש שעות של טיסה לא מלהיבה במיוחד,
הדבר האחרון שהם רצו לעשות היה להישאר ולנהל שיחה מעמיקה עם
בחור שנראה לא מלהיב למדי ממבט ראשון, בניגוד ל, נניח, לישון
במיטה החמימה שלהם. בסופו של דבר מצאתי את עצמי צועד לבדי
לגמרי במסלול לביקורת הדרכונים, וכמעט שהייתי צריך להעיר את
הפקידה כדי שתיתן לי להיכנס חזרה למדינה שביליתי בה את רוב
החיים שלי עד עכשיו.

אף מטוס לא אמור לנחות בשעה שלוש בבוקר; ההנחיה הזאת נקבעה כדי
שאנשים במקומות כמו העיר שלי יוכלו לישון בלילה, בהנחה שהם
נרדמים בקלות, ושאין להם בעיות כל כך רציניות בחיים עד שימנעו
מהם את שש השעות המטכ"ליות שלהם. התוצאה של זה הייתה שאפילו
קפה לא יכולתי להשיג, אלא אם תריסי הברזל היו מחליטים להיות
נחמדים בצורה יוצאת דופן. הדיסקמן האיכותי להפליא שקניתי
בארבעים וחמישה ליש"ט בנמל התעופה (תמיד העדפתי דיסקים על
הפיתוחים הטיפשיים יותר שהיו לחברות הטכנולוגיה להציע לאנשים
עם יותר מדי כסף) שבק חיים מעל יוון, ולכן נאלצתי לפזם לעצמי
במשך שעתיים כדי לא לקרוס מהשילוב הקטלני של חוסר שינה
ושעמום.

בגלל שאף טיסה לא נוחתת (אמורה לנחות) בין אחת לחמש וחצי,
הקונספט של רכבת מנתב"ג לארלוזורוב בחמש וחמישה בבוקר נשמע לי
מטופש למדי, אבל ברגע זה, הוא חסך לי לפחות עשרים וחמש דקות
נוספות של פיזום והרהורים. או היה אמור לחסוך; הרכבת לא השתפרה
בארבע שנים, והגיעה לתחנה בשעה חמש ותשע עשרה דקות בדיוק.
הרכבת הייתה ריקה לחלוטין. אבל אף פעם לא הייתי מסוג האנשים
שעושים דברים טיפשיים כשהם חושבים שאף אחד לא מסתכל, ולכן
ביליתי את שבע עשרה הדקות הבאות בהתבוננות אדישה מחוץ לחלון אל
הנוף של ישראל המתעוררת לבוקר חדש. ירדתי בתחנה, העברתי את
הכרטיס ביציאה, והחלטתי את ההחלטה האימפולסיבית הראשונה שלי
מאז הסוודר המחריד למדי ההוא שמצאתי את עצמי קונה באוקספורד
סטריט, שלושה ימים קודם לכן. הרעיון שבתל אביב הייתה סוף סוף
רכבת תחתית, אחרי עשרות שנים של תכנון ובערך עשור של עשייה
איטית למדי, היה בעיניי משהו ששווה לבזבז עליו שעה או שעתיים,
אפילו עם מזוודה כבדה למדי שהכילה את כל רכושי על פני האדמה
(או לפחות את החלק מהרכוש שהיה לי מספיק אכפת ממנו כדי לארוז).
לחוות פלא ישראלי בהתהוות, לזכות בהצצה חטופה בעיר שייצגה יותר
מהכל את חוסר התועלת שבהליכה על פי טרנדים - זה היה טוב מכדי
לפספס.

מישהו כבר טרח לקשקש על התרשים שהיה אמור להראות לכל נוסע
בצורה מדויקת למדי לאן הוא נוסע (אם כי לא למה), וחוץ ממני לא
הייתה נפש חיה ברכבת (כנראה שלעם ישראל נמאס מהר מאוד מהצעצוע
החדש שלו); לכן נאלצתי להאמין לקול המכני-משהו שאמר בצורה
נרגנת למדי שהתחנה הבאה תהיה שאול המלך. התברר שהוא צדק; השלט
הדי מזוויע בצבעי סגול וזהב שקידם את פניי כשירדתי בתחנה ציין
בבירור את שמו של האדם שהתחיל את ההיסטוריה הארוכה של דפיקות
שלטונית בקרב העם היהודי, שהיה לרוב מבריק בכל אספקט אחר.
עליתי במדרגות הנעות, יצאתי לאוויר הצח, ולא ראיתי אף אחד.

אוקיי, זה כבר היה מוזר. אף אחד שהוא לא מאיר אריאל לא מסתובב
בנמל התעופה באמצע הלילה, ויש עוד סיבה להאמין שאנשים לא
נלהבים כל כך להגיע ממקום למקום לפני שש בבוקר שהם ישתמשו
במערכת התחבורה הציבורית הנפלאה של מדינת ישראל. אבל מדובר היה
באמצע תל אביב, בבוקר יום עסקים לגיטימי, ולא משנה לאיזה כיוון
הסתכלתי, חתול רחוב אקראי היה הדבר הכי אינטליגנטי שתפס את
המבט שלי (ולמרות שהם לרוב יותר נחמדים מאנשים, עם אטיטיוד לא
הולכים לאוניברסיטה). האם משהו גדול באמת קרה? האם לכולם נמאס
לחכות והם פשוט חזרו הביתה לכמה שנים?

ירדתי חזרה לתחנה, והחלטתי להמשיך ולנסוע עוד תחנה - האמנתי
שאולי יש חיים בתל אביב אחרי הכל. רק שכמה דקות אחרי היציאה
מהתחנה, הרכבת נעצרה בפתאומיות. אחרי רגע, כל האורות כבו.

ברכבת התחתית בלונדון, שבשלב הזה כבר התחלתי להבין את היתרון
היחסי שלה, מחלקים חפצים קטנים, בגודל של כרטיס אשראי בערך,
שבלחיצת כפתור מאירים באור חזק בצורה מפתיעה ביחס לגודל שלהם.
למזלי, תמיד היה לי אחד מאלה (מצאתי אותם מגניבים), וככה
גיששתי את דרכי לאורך הקרונות, אל דלת יציאת החירום, והחוצה.

התחלתי ללכת על הפסים, דבר שבאופן רגיל הוא לא חכם במיוחד, אבל
תיארתי לעצמי שאין ממש סיכוי שהרכבת תתעורר לחיים פתאום ותחליט
לשחק תופסת. הספקתי ללכת אולי חמש מאות מטר כשזה בדיוק מה
שקרה. הפרשי המהירויות בין אדם רץ לרכבת נוסעת הם בדרך כלל
מספיק גדולים כדי לא לתת לו הרבה זמן להתחמק; למרבה המזל,
התברר שהייתי קרוב מספיק לתחנה הבאה כדי להיות מסוגל לזנק על
הרציף בדיוק רגע לפני שהרכבת הגיעה בדהרה מאחוריי.

אז בינתיים היו לי עיר של ארבע מאות אלף איש שהתרוקנה מאדם,
רכבת עם רצון משלה (וכנראה גם אחת שראתה "אודיסיאה בחלל"),
ובוקר די מחורבן באופן כללי. אחרי שהתאוששתי מההלם של כמעט
להירצח ע"י אמצעי תחבורה, החלטתי לעשות עוד נסיון לעלות על פני
השטח. השלט אמר "יהודית"; אבל ברגע זה לא היה אכפת לי מה תהיה
הדת של האדם הבא שאני אראה, או שהמדרגות הנעות יהיו מקולקלות.
רצתי במהירות במעלה המדרגות, וכמעט דפקתי את הראש בבועת
הזכוכית הקטנה שחיכתה לי בקצה שלהן. היא נראתה כמעט כמו עמדת
תצפית; הרמתי את הראש, הסתכלתי סביב, וראיתי אלפי אנשים
ברחוב.

זה היה אמור להיות סימן מעודד, כמובן, חוץ מהעובדה שהיה מחסום
פיזי ביני לבינם. אבל מהר מאוד שמתי לב שיש משהו מוזר באנשים
האלה; הם היו מכוסים לכלוך, אבק והפרשות ציפורים, היה להם שיער
ארוך וציפורניים ארוכות, והם לא זזו. וכולם הסתכלו בדיוק לאותה
נקודה בשמיים.

כשדבר מאוד מאוד מפחיד קורה לך, אתה נוטה להיכנס לפאניקה,
וכשאתה נוטה להיכנס לפאניקה, אתה נוטה לברוח. אבל כמובן שלא
יכולתי לעמוד בפיתוי. מהזווית בה עמדתי לא יכולתי לראות את
המקום שאליו הסתכלו כל האנשים; אבל הסתבר שבעיטה אחת הגונה
הספיקה לנפץ את בועת הזכוכית, וכעבור זמן קצר הייתי כאחד
האנשים ברחוב, חוץ מהבחינה ההיגיינית והפריזורית כמובן.

הסתבר שהאנשים בהו בנקודה אקראית למדי בשמיים. היה שם ענן
בצורה שהזכירה למדי גרב מעוכה, אבל שום דבר שיכול היה לגרום
לאלפים לבהות בשמיים במשך שבועות וחודשים. ותוך כדי המחשבה
הזאת, הרגשתי קישיון מוזר בשרירים. זה לא היה שיתוק; זה היה
מאבק פנימי בתוך המוח שלי, ואני התחלתי להפסיד. משהו בתוכי
פשוט לא רצה שאני אפסיק להסתכל על הענן הארור. כל כך יותר נורא
להיות משוגע מלהיות אסיר; מכלא פיזי אתה לפחות יכול לברוח.

ואז, אחרי שלוש דקות מאוד מאוד ארוכות, הצלחתי להשתחרר. זינקתי
חזרה במורד המדרגות, ובלי לחשוב, עליתי על הרכבת שהגיעה בדיוק
באותו רגע לתחנה. היה לי ניסיון מר עם רכבות באותו יום, אבל
פשוט הייתי חייב להסתלק משם.

ואז מערכת הכריזה שוב השמיעה את הצליל הזה כשהיא משמיעה כשאתה
עומד לשמוע קול מכני ונרגן. אבל הפעם הקול נשמע הרבה יותר
רציני. "התחנה הבאה: גיהנום. תחנה סופית."

כלום כבר לא הפתיע אותי באותו יום, ולמען האמת, תל אביב הזאת
לפחות הייתה מעניינת יותר מתל אביב שזכרתי. המשך הנסיעה עבר
עליי במין רגיעה מוזרה, של אדם שיודע מה הולך לקרות לו ומקבל
את זה באדישות מוחלטת.

ירדתי מהרכבת בשלווה, עליתי במדרגות הנעות, יצאתי מהתחנה,
וגיליתי אלפי תל אביבים, עסוקים בשגרת החיים שלהם.