לפעמים אני באה לי ההרגשה של העצבות כשאני מתעורר בבוקר ושלי
בדיוק הלכה להביא לי את הקפה למיטה קרואסון בצד ביצה עין משתי
ביצים גבינת קממבר משובחת חמאה מיץ תפוזים סחוט מהתפוזים שהיא
כבר הספיקה ללכת לירקן להביא. בדרך של הכלליות היא משתדלת
להספיק לעשות הכל לפני שאני מתעורר למה שהיא יודעת את החיבה
שאני יש לי בלמצוא אותה הפה שלה סביב לזין שלי כשאני מפקיח את
העיניים, אבל אתמול היה רעש בחוץ מהאוטו של הזבל, ואני
בעוונותי כי רבים התעוררתי לי בלפניות ששלי חזרה והיתה באה לי
ההרגשה של העצבות. הייתי משאיל את עצמי מה הטעם של החיים, מה
המשמעותיות של כל מה שאנחנו פה, למה האוטו שלנו גדול וירוק,
איזה יפות הפיטמות של שלי ושל שאר הבחורות שאני מכיר, מי אמר
למי ופה השלי שלי חזרה וראתה את העצבות בהשתקפויות של העיניים
שלי. מה אני אגיד לכם זה קל זה לא היה. כל מה שהיא הצליחה
להגיד זה סליחה. אמרתי לה "מה סליחה? מה, יום ההתכפרויות
עכשיו? מה סליחה?" אמרה שכן שזה היום בדיוק הערב של היום
כיפורים. הייתי בתדהמתיות. גם בא היום של ההתכפרויות וגם בפעם
הראשונה היה אינצידנט שהיה בצורך שלו הבקשה של הסליחה.
ההצטרפות של המיקרים עשתה לי הרגשה שאולי יש לחיים משמעות של
דברים יותר גדולים מללכת לעבודה לאכול לשתות לתת לשלי שתמצוץ
לישון. סיפרתי את זה לשלי שלי על ההתרגשות שזה עשה לי, אז היא
דווקא לא הסכימה איתי ואמרה שאני יש לי טעות בבסיסיות של
העיניין. שאלתי אותה מה הטעות אז היא אמרה לי ככה: "הטעם של
החיים הוא מה שאתה עושה מהם", התפעלתי ממנה מאוד, ואז היא
המשיכה: "אני בכל פעם שאני מוצצת לך אני מקבלת עוד קצת מהטעם
של החיים וגם אתה כבר שכחת מהפעם האחרונה שמצצתי לך לפני כמה
שעות שזה באמת הטעם של החיים, אני רק שמה את המצרכים במטבח
ומחזירה לך את הטעם". דמעות עמדו לי בעיניים, דמעות, ככה אמרה
לי והחזירה לי את הרצון לחיות, אז בתמורה, כשהיא מצצה, מה זה
השקעתי.


החבר של שלי.
27 בספטמבר, 2001
יום הכיפוריות.



נוסטלגיה בשמחת תורה
http://stage.co.il/story.html?story=55429