השעון המעורר שלף אותי מתוך אישתו של חיים.
אישתו של חיים, אישתו של חיים, אישתו של חיים. לפעמים נדמה לי
שכל החיים שלי סובבים סביב אישתו של חיים.
אני תמיד מכוון את השעון רבע שעה לפני שבאמת צריך להתעורר.
כל בוקר אני ניגש לחלון, מדליק סיגריה ומחכה שאישתו של חיים
תצא לעבודה, ואוכל להסתכל על התחת הכי יפה בעולם, לכוד בתוך
שמלה צמודה צמודה, מתרחק ממני במעלה הרחוב בדרכו לעבודה.
אהבתי את הציפיה הזאת, הנסיונות לנחש איזה צבע ילבש התחת שלה
כשתצא והאושר הבילתי מוסבר כשאני מדייק בניחוש, ממש כאילו
נכנסתי לה לתחת.
הסטתי את הוילונות הפרחוניים מידי לדעתי, שליאת הכריחה אותי
לתלות.
את התנגדותי לוילונות הבעתי בקול ענות חלושה, היה חשוב לי
להביע אותה, אבל פחות חשוב לשמוע את הנאום הרגיל, שאני סתם
אומר דברים בשביל לעצבן, ושלפי איך שאני מתלבש ישר רואים שאין
לי ולו ניצוץ של חוש אסתטי.
למזלי, ליאת מתחילה לעבוד לפני שאני מתעורר, ככה שאני לא צריך
להסביר לה למה אני כל בוקר בחלון. מספיק מריבות היו לנו על איך
אני מסתכל על אישתו של חיים, בפעמים שהיא כן היתה לידי וראתה
את העיניים המוגדלות שלי.

לשמיים צבע מוזר הבוקר, סגול זרחני.
קרני שמש בודדות הצליחו להסתנן דרך מעטה כבד של עננים.
הבוקר אישתו של חיים לא יצאה לעבודה, אולי חולה, אולי התפטרה.
קצת דאגתי לה, וכעסתי שככה שיבשה לי את סדר היום המתוכנן
בקפידה סביבה.
מעכתי את הבדל. המאפרה היתה די גדושה, זה לא מתאים לליאת לתת
לה להגיע לכזה מצב.
שטפתי פנים, התלבשתי, הייתי מוכן להתחיל את היום שלי, ולהעביר
את רובו במחשבות על אישתו של חיים.
יצאתי מהבית, ובמקום לפסוע על השביל המוכר, שקעו לי הרגליים
בבוץ צמיגי דביק. אילו ידעתי שירד גשם כל הלילה הייתי נועל
מגפיים. בעצם איזה כל הלילה, חצי מטר של בוץ, בטח ישנתי שבוע
רצוף.
אבל מי חושב על מגפיים באמצע אוגוסט. גרביים רטובות זו לא
ההרגשה הכי נעימה. בטח כשאחזור הביתה, ליאת תרטון שהרגליים שלי
מסריחות ושאני אגואיסט ואף פעם לא מתחשב בה.
בדיוק כשהחיים התחילו להסתדר לי, פתאום אני שוב מוצא את עצמי
מבוסס בבוץ.

היתה לי עבודה קבועה ורגילה. משהו נטול אחריות, כמו שאוהב.
האוטו שלי הפסיק לבלות במוסך, בעיקר בגלל שקניתי אחר. היחסים
שלי עם ליאת היו על מי מנוחות. דיברנו הרבה על עתיד משותף,
ובלילה היינו הולכים לישון גב אל גב.
אחרי שהשלמתי עם זה שאני הולך לבלות את שארית היום עם עור
רגליים מקומט, שמתי לב שהאוויר מסריח עד כדי מחנק. יש לו ריח
רקוב של שביתת זבל בעירייה. לא זכרתי שדיברו על שביתה בחדשות
של אתמול. הסירחון חיזק בי את התחושה שישנתי יותר מלילה אחד.
הרחוב שלי היה סואן, שלא כרגיל. הלכו בו כל מיני דמויות עטופות
בגלימות עם חרמשים, חלקם החזיקו אותם ביד, לחלקם הם היו תקועים
בחגורה.
העצים שהעירייה שתלה בקול תרועה, איבדו את כל העלים שלהם
וניצבו עירומים.
הסתכלתי לכיוון הבית של חיים, מחפש עוגן, מחפש את אישתו של
חיים.
חיים עבד בביצה שלו, גם הוא לבוש גלימה, מנכש עשבים עם החרמש
שלו, לפחות שיערתי שזה הוא, לא ממש יכולתי לזהות דרך כיסוי
הראש.
הבית שלו נראה בדיוק אותו הדבר. כל כך הרבה פעמים ניסיתי
לדמיין מה קורה מהעבר השני של התריסים התמיד מוגפים שלו.
תמיד דמיינתי שיש להם מן מרתף עינויים כזה של סאדו, שלשלאות,
שוטים, בגדי עור ורק חיים, אישתו של חיים והשד יודעים מה עוד
יש שם, ומה הם בדיוק עושים שם.
גם אני בקטע של סאדו לדעתי, פעם אפילו טפטפתי שעווה על ליאת.
אבל באמת, בשביל קצת שעווה מגיע לי גיהנום?